כיבוד הורים - בסיס לפיתוח מידת הכרת הטוב

עתה נתבונן, מהי הכרת הטוב הראשונית ביותר בחייו של האדם? ודאי, שזוהי הכרת הטוב כלפי הוריו מולידיו, אשר הביאו אותו לאוויר העולם. ואכן, מצות "כיבוד הורים" היא הבסיס והיסוד לפיתוח מידת הכרת הטוב!

כבר כאן יכול האדם לסגל לעצמו שני מבטים שונים, לנהוג כמו "אורח טוב", או כמו "אורח רע". יכול הוא להכיר בטובה של הוריו, לבחון במבט מעריך את כל הטובות הרבות והעצומות אשר גמלו עימו מיום שנולד, ולבו יעלה על גדותיו ברגש טהור של הוקרה וכבוד כלפיהם, ומאידך - יכול הוא לכפור בטובתם של הוריו בתירוצים שונים: הלוא להנאתם ולטובתם הביאו אותי הורי לעולם, שהרי מי אינו חפץ בילדים?! תורות ארוכים משתרכים אף בציפייה לאימוץ ילדים. היש תענוג ואושר גדולים יותר מלגדל תינוק רך?! ואם כבר הביאו אותי לאוויר העולם - בודאי מחובתם לדאוג לי ולספק לי את כל צרכי... ובכך ינער את עצמו מכל הרגשה של מחויבות והוקרה.

כתב ה"חיי אדם" (כלל סז הלכה ב): "יסכר פי דוברי שקר, האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאביהם ואמם, כי להנאת עצמם הם מכוונים, וממילא נולד, וכיון שנולד מהם - נתן הקב"ה הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם בטבע, ככל בהמה חיה ועוף המגדלים בניהם, ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם. יאלמו וישתתקו ויתחרשו, ככתוב "תאלמנה שפתי שקר", כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה, ולא חלק ה' להם לב לדעת ולהבין. ועל זה אמרו חכמים "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה". שלדבריהם גם אין צריכים לכבד ולירא מהקדוש ברוך הוא, כיון שאנחנו מעשי ידיו, ומהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו. ואין ספק שהאומרים כן, הם כופרים בלבם".

וכן כותב ספר החינוך (מצוה לג) במצות כיבוד הורים: "משורשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה. שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. ויתן אל ליבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד ותועלת שיוכל. כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא יתברך סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאור העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה סוס כפרד אין הבין. ויעריך במחשבתו, כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

לא מובן מאליו!

ובאמת כדאי לכל אדם שיתבונן כמה הוא חייב תודה להוריו! הלוא אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהקפיץ אותו הביתה, בודאי מגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח בעבורו טרחה מרובה יותר, הכין לו איזו ארוחה טובה, כבר לא יודע כיצד להודות, פיו מלא תודות. טרח יותר ועשה לו טובה גדולה יותר, כגון שהשתדל למצוא לו מקום עבודה טוב, כבר חש צורך לקנות לו מתנה. ואם זו טובה מתמשכת, כגון איזו תמיכה חודשית - אוהו, זו כבר באמת מחויבות לא פשוטה...

ואילו ההורים היקרים, עשו הרבה הרבה מעל ומעבר. אמו סבלה עבורו צער של הריון ולידה, הלוא זהו לבד דבר עצום ונשגב! וכמה דאגו לו הוריו, כמה התמסרו, כמה התאמצו להאכילו, להשקותו, לרחצו ולהלבישו, כמה השקיעו בחינוכו ובלימודיו, שלא לדבר על כמה ארוחות הכינו ובישלו לו, כמה בגדים כיבסו וגיהצו לו, כמה ריצות רצו עימו, לטיפת חלב ולקופת חולים, לרופא שיניים, ולמסיבות סוף שנה, וכמה הוצאות הוציאו עליו... האם משום שהוריו הם, אזי הכל מובן מאליו?!

מעשה בעשיר אחד שאימץ ילד רך בשנים יתום מאב ואם. גידל אותו כבן, נתן לו כל מחסורו ביד רחבה, והעניק לו רוב טובה. התרגל הנער למצבו הטוב, ולא ידע להעריך כראוי את גודל הטובה, אף זלזל לפעמים, ודרש דרישות מופרזות... לימים, הגיע אל בית העשיר עני המחזר על הפתחים. חס עליו העשיר, הכניסו לביתו, נתן לו ארוחה טובה ומקום ללון, בצאתו - נתן לו סכום כסף, ואף צייד אותו בצידה לדרך. עני זה לא חדל מלהודות לבעל הבית: על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה. ראתה זאת בעלת הבית וכאבה: מדוע עני זה, אשר אכל ולן בביתנו יום אחד בלבד, כה מודה ומשבח, ופיו מלא ברכות ותשבחות, ואילו הנער היתום הזה, אשר כה מתאמצים אנו למענו יום ולילה - אינו נוהג כלפינו בכבוד הראוי?!

אמר לה בעלה: "אל דאגה, בעוד מספר ימים תראי שיחול מהפך!" הלך העשיר אצל הנער ואמר לו: "הלוא יודע אתה כי אינך בננו האמיתי, בהיותך ילד רך בשנים חסנו עליך ואספנו אותך אל ביתנו. ואולם עתה אנחנו כבר די מבוגרים, וברוך ה' אנו רואים שאתה מסוגל להסתדר בכוחות עצמך. אנא ארוז חפציך, פנה לדרכך, והתחל לבנות את חייך בכוחות עצמך".

הנער הנדהם לא ידע את נפשו. כהלוּם רעם, ארז כמה מחפציו, נטל עימו צידה, ויצא לדרך. לא ידע אנה יפנה ולאן ילך, הלך כה וכה, ישב על ספסל, אכל מעט, נרדם. רוח קרה הצליפה בו בלילה וניעור בפחד ובדאגה. כך הסתובב יום יומיים ושלושה וליבו מלא צער ודאגה.

או אז בא אליו העשיר ואמר לו: "בני היקר, רואה אני כי קשה עליך להסתדר לבד, החלטתי להחזירך אל ביתי..." שמח הנער שמחה גדולה, חזר לבית העשיר, ופיו לא חדל מלשבח ולהלל את מיטיביו. על כל כפית שאכל - פיו מלא ברכות ותשבחות. על כל פעולה, עבור כל טרחה - שבח והודיה! ואשת העשיר נדהמת, הכיצד חל המהפך?! לאן הלך בימים אלו?! אולי נשלח לקורס מזורז בפיתוח מידת הכרת הטוב?!...

כזה הוא האדם, כבר התרגל מינקות לקבל טובה מהוריו, חש את הכל כמובן מאליו, הכל מגיע לו. אולם לאמתו של דבר, ודאי שתחושה זו היא מוטעית מאוד. אדרבה, חז"ל למדונו כי אדם שהקדים לתת טובה לחברו, יש להכיר לו טובה על עצם ההקדמה: "אם קידמך חברך בעדשים - קדמנו בבשר. למה? שהוא גמל עליך תחילה!" (בראשית רבה לח ג). וכן אמרו: "מי שפותח פתחו לחברו - נפשו חייב לו!" (שמות רבה ד ב). ואם כן לעולם לא נוכל להשיב טובה להורים באופן מלא, שהרי אין כאן יחס של אחד לאחד, אלא אנו חייבים להם הרבה מעבר למה שהם הקדימו ועשו למעננו!

ומכאן יבין האדם, כי גם כאשר הטיפול בהורים המבוגרים כרוך בטרחה פיזית ונפשית גדולה יותר מאשר לטפל בילדים רכים, בכל זאת אין זה פוטר אותו מחובת הכרת הטוב. מה גם שמצות כיבוד הורים איננה רק כתשלום עבור טיפול ההורים בנו, אלא היא "גזירת מלך" שיש לקיימה אף ללא חשבונות והתחשבנויות של טובה כנגד טובה. וכמבואר להלן בשער ההלכה, כי גם במצב שההורים לא העניקו לבנם את אשר מחובתם היה להעניק לו, עדיין על הבן מוטלת החובה לכבדם.

אימון אישי

כך על ידי מצות כיבוד הורים, מחנכת אותנו התורה הקדושה לתַרְגֵל בנפשנו שוב ושוב מידה זו של "הכרת הטוב". לנער אותנו אט אט מ"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", מתחושת האנוכיות והגאווה המושרשת בנו מינקותנו ש"הכל מגיע לי", ולסגל לעצמנו רגש טהור ועדין של עין טובה ומבט מעריך, על הטובות הרבות המקיפות אותנו.

ככל שנזכה לפתח ולטפח בלבנו רגש טהור זה, נזכה בעזרת ה' להשיל מעלינו את ה"אורח הרע", ולהכניס אל ליבנו את ה"אורח הטוב" - כלפי כל הסובבים אותנו! הבעל ילמד להעריך את אשתו ולהכיר לה טובה על כל פעולותיה, על כל טרחתה בגידול הילדים ובענייני הבית, כבישולים, ניקיונות, כביסות, גיהוצים... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתה, בודאי שמגיעה לה הכרת הטוב, על כך שהיא ממלאת אותה! כמו כן, האשה תלמד להכיר טובה לבעלה על הפרנסה שהוא מביא, על הקניות שהוא עורך... שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם זוהי חובתו, בודאי שמגיעה לו הכרת הטוב, על כך שהוא ממלא אותה!

או אז יהיה ליבנו אף מלא על גדותיו בשבח ובהודיה אינסופיים לה' יתברך, על כל נשימה ונשימה, על כל יום של חיים, על גופנו הנפלא, על הזכות שהעניק לנו לעבוד אותו ולשמור את מצוותיו, על כל המתנות שהעניק לנו ברוב טובו וחסדו.

בשבילי נברא העולם

הנה לנו בגמרא דוגמא מיוחדת ומאלפת למבט נפלא של הכרת הטוב לה' יתברך על חסדיו וטובותיו (ברכות נח ע"א):

התנא הקדוש בן זומא, היה גר בירושלים. כאשר ראה המוני אנשים העולים לרגלים במעלה הר הבית, בירך ואמר: "ברוך חכם הרזים [שיצר הקב"ה כל אחד ואחד שונה מחברו במראהו ובדעותיו, והוא יודע מה שבלב כל אחד ואחד מאלו], וברוך שברא כל אלו לשמשני".

כיצד ומדוע נבראו כולם לשמשו?

אמר בן זומא, הלוא כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פרוסת לחם לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז את הצמר, וליבן, וניפץ, וטווה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש. ואילו אני - אינני זקוק לעשות את כל המלאכות הרבות הללו, שכן הקב"ה שולח לי המוני שליחים, בעלי אומנויות שונים, העושים את המלאכה עבורי: זה מגדל חיטה, וזה מפעיל טחנת קמח, ההוא בעל מאפייה, והאחר בעל מכולת. זה מגדל כותנה, והאחר - פשתן, זה בעל מפעל לטכסטיל, וההוא חייט מעולה, זה מייצר כפתורים ורוכסנים, וההוא - בעל מפעל לייצור מכונות אריגה. וכך - אני קם בבוקר, וללא כל טורח אני מוצא לחם לאכול ובגד ללבוש - מוכנים ומזומנים לפני!

ולא אלו בלבד שלח לי ה' יתברך, שהלוא לצורך תפקודם התקין של כל אלו, עומדים בעלי אומנויות נוספים, לשם הקמת המבנים הדרושים, ולצורכי מגורים ומחיה: בנאים וחוצבי אבן, חוטבי עצים ושואבי מים, זגגים, נגרים, חרשי ברזל, ועוד ועוד. וכל אלו רק עבור "לחם לאכול ובגד ללבוש", ומה עם החביתה וסלט הירקות, הזיתים והגבינה... בקיצור - שדות ומַטָּעים, מְשָׁקים וחוות, לולים ורפתות, מדגרות ומחלבות - אלפי אלפי אנשים מזמן לי ה' יתברך לשמשני.

איזה מבט של אמונה והכרת הטוב!

אין כאן מקריות, ואין 'מובן מאליו'. הכל מכוון, הכל מתוכנן, הכל נעשה בהשגחה פרטית, מתוך כוונה ורצון להיטיב לי.

ובמאמר מוסגר: אין כאן חלילה איזו נאיביות מגוחכת, של אדם החי באשליות שווא ש"הכל בשבילי", אלא זוהי אכן הסתכלות אמיתית ונכונה, שכך אמרו חז"ל: מדוע בבריאת העולם ברא הקב"ה את האדם יחידי, ולא ברא עימו בני אדם נוספים? כדי ללמד אותנו, שראוי באמת לברוא עולם ומלואו עבור אדם אחד ויחידי. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם! והדבר כמובן מחייב אותי לעשות נחת רוח לבוראי! (סנהדרין לז סוף עמוד א. פסיקתא זוטרתא תזריע דף לד ע"א)

אך אם ירגיש האדם שהעולם קיים לא דווקא בשבילו, אלא שבמקרה אף הוא 'נפל' לתוך העולם הזה, והוא משוטט בו כמו עוד איזה יצור שקיים בעולם, סתם עוד אחד מתוך מיליונים, הרי שמחשבה זו מביאה את האדם לבעוט בעבודת ה', וכלשון רבותינו: לא יאמר אדם לעצמו: העולם הזה מלא תוהו ובוהו, אלך ואוכל ואשתה ואהנה, ואלך מן העולם, אם עשה כן, עליו הוא אומר: "אמר נבל בלבו - אין אלוקים!" (אליהו רבה פרשה כג)

באמת על כל אדם ללכת בהרגשה ש"בשבילי נברא העולם". הנה, כאן עמלים פועלים רבים לסלול כביש, כדי שיהיה לי נח יותר לנסוע. כאן שוקדים טובי המוחות לפתח חידוש טכנולוגי שיסייע לי. וכאן טורחים לשווק מוצר חדש הנחוץ לי. אנג'ל ותנובה, אוסם וקוקה קולה, יבואנים ויצואנים, נְמֵלים ושדות תעופה, סיטונאים ומשווקים, מפעלים ובתי חרושת, סולל ובונה וחפציבה, חברת חשמל ומקורות, ואפילו מעבורת החלל האמריקאית - הכל הכל ברא הקב"ה בשבילי ולתועלתי, כדי לספק לי את התנאים הטובים ביותר בעבורי לעבודתו יתברך!

טוב להודות לה'!

למה הדבר דומה?

לאדם שהוזמן אל שולחן המלך. ציוה המלך להושיבו במקום הראוי לו, להגיש לו מנה זו ומנה אחרת, משקאות כאלו ואחרים, דאג לו אף למיזוג אויר נעים, למוסיקת רקע ערבה, דאג כי מאומה לא יחסר לו. לעומתו אדם אחר - נקלע אל מחסן המזון של המלך. מצא אוכל משובח והכניס לפיו, מצא משקאות טובים ושתה, נהנה גם ממיזוג האוויר שהגיע למחסן דרך המזגן המפוצל, וממוסיקת הרקע שנשמעה היטב מבעד לחלון... לכאורה נהנה בדיוק כמו הראשון - אותו אוכל ואותם תנאים. אך ההבדל ברור. אומנם גופו נהנה באותה מידה, אך נפשו לא נהנית. חסר הוא את קורת הרוח המיוחדת שממלאת את ליבו של הראשון, עקב יחסו האישי של המלך אליו, וכוונתו ורצונו להיטיב לו.

כזה הוא ההבדל בין המאמין והמכיר בטובה לבין הכופר. הכופר חי בתוך מחסן חשוך, חוטף ואוכל, חוטף ושותה. חי באיזה כוכב נידח, אחד מביליוני כוכבים הממלאים את היקום. במקרה נוצרו בכוכב זה - הלוא הוא כדור הארץ - תנאים המתאימים לקיום חיי אנוש, ואיכשהו מצליח הוא למצוא את צרכיו.

לעומתו האדם המאמין, בכל חייו מוזמן הוא לשולחן המלך, בראותו את הכוונה האלוקית להתאים עבורו את צרכיו. הנה למשל המזון, כה מותאם הוא לצורך האדם: בערכם התזונתי של המאכלים, במראם המגוון, בצבעם ובצורתם; וכל מאכל נברא במינון המתאים ביותר עבור האדם: המים מצויים בכמויות גדולות, כי האדם אינו יכול לחיות בלעדיהם. החיטה, שהיא מזון בסיסי, אף היא מצויה בשפע רב. לעומתם - הבשר והעופות, החלב והביצים, הפירות והירקות, הדגנים והקטניות, התבלינים ועשבי התיבול - כל אחד מהם מצוי בכמויות המתאימות ביותר בעבורנו לתזונה מאוזנת ובריאה. לעומת זאת החמצן הדרוש לנשימה מצוי ממש באוויר, אין צורך אפילו לטרוח לשאוב אותו מן הבאר או למלאותו בגלונים מאיזה מִכְרֶה.

אין סוף להתבוננויות כמה שהעולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו. אם נתבונן במבנה הגוף - אין צורך להיות מדענים או רופאים כדי להבין עד כמה הוא מותאם עבורנו באופן נפלא, לדוגמא: האף מעל הפה, כדי שנימנע מלהכניס לפינו מאכל באוש ומקולקל. השפתיים רגישות יותר לחום כדי שלא יכנס אל גופנו מאכל מדאי חם. העיניים שקועות מיתר אברי הפנים, כדי לספק להן הגנה בעת נפילה. מעליהן יש גבות המונעות טפטוף של זיעה העלולה להזיק להן. העפעפיים שוטפות את העיניים מאבק ולכלוך, וכך הלאה והלאה אינסוף תכנונים מדויקים בכל אבר ואבר - לתועלתנו ולטובתנו. (ניתן לראות הרחבה מרתקת ועוצרת נשימה ממש בחוברת "פלאי גוף האדם" - הוצאת ערכים.)

הכופר בטובה, כלל אינו מבחין בכל הדברים הללו, כלל אינו מרגיש בהשגחה הפרטית המזמנת לו את צרכיו, כלל אינו נותן דעתו להבין, מיהו המרעיף עליו ונותן לו עד בלי די. ככה הוא נולד, ככה הוא גדל, זה הטבע, כך העולם נוהג, הכל ברור וטבעי. מהי ההתפעלות, בכלל?!

התורה מחנכת אותנו להסתכלות בוגרת ואמיתית. לא להישאר "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", חטוף ואכול, חטוף ושתה. אלא פקח עיניך, הבט סביבך, תן תודה על הטובות המקיפות אותך. החל בכבוד והוקרה להורים שהולידו וגידלו אותך, ועד להודיה עמוקה ואינסופית לבורא עולם על טובותיו וחסדיו - - -

"וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ...!"