האם שטרות כסף הם "כסף"?

הגמרא דורשת מן הפסוק (שמות כב, ח) "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע", כי תשלומי כפל מושתים על גנב רק כאשר החפץ הגנוב הינו בעל ערך עצמי, כגון: כוס, ספסל או כל חפץ אחר, שערכו נובע מחמת עצמותו של החפץ. אולם הגונב שטר חוב פטור מתשלומי כפל, מאחר ששטר חוב אינו חפץ בעל ערך עצמי, אלא כל מהותו היא אמצעי לגביית חוב (רש"י ד"ה "אין גופן" ורש"י בשבועות לז/ב ד"ה "מיעט שטרות"). מאחר ששטר חוב נטול ערך עצמי, גם נאמר בגמרא (בכורות נא), שאדם אינו רשאי להעניק לכהן שטר חוב תמורת פדיון בנו, כי על האב לתת לכהן כסף או שווה כסף, ושטר חוב אינו נכלל בהגדרה זו.

עריכת פדיון הבן בשטרות כסף: בתקופות קדומות שווי המטבע ביטא את ערכה האמיתי של המתכת ממנה היה עשוי המטבע. בתקופות מאוחרות יותר החל השימוש במטבעות ובשטרות נטולי ערך עצמי, שהשלטונות קבעו שהם מייצגים סכום מסוים המצוי במרתפי אוצר המדינה. יש אפוא לדון, אם הגדרתם של שטרות כסף אלה היא כשטר חוב נטול ערך עצמי. לשאלה זו השלכה לגבי הגונב שטרות כסף, האם הוא פטור מן הכפל? וכן, האם אדם רשאי לקיים את מצוות פדיון הבן בשטרות אלה.

פוסקים רבים, בהם הגאון רבי יצחק אלחנן (שו"ת "עין יצחק" חלק א´ יו"ד סימן ל´) וה"חזון איש" (יו"ד הלכות ריבית סימן ע"ב אות י´), סוברים, כי אין כל דמיון בין שטרות חוב לשטרות כסף. שכן, דווקא לשטרות חוב, שמהותם - אמצעי לגביית תשלום, אין מתייחסים כחפץ בעל ערך עצמי. אולם, לשטרות כסף, המהווים אמצעי תשלום וניתן לרכוש תמורתם עולם ומלואו, יש להתייחס כאל חפצים בעלי ערך עצמי, שהרי ייעודם הוא לשמש כמטבע עובר לסוחר. לפיכך, הגונב שטרות כסף מתחייב בתשלומי כפל, ואדם רשאי לפדות את בנו בשטרות אלה.

לעומתם, סובר ה"חתם סופר" (שו"ת חו"מ סימן קפ"ז, יו"ד סימן קל"ד), כי אמנם יש להתייחס אל שטרות כסף כאל חפץ בעל ערך עצמי, אך כל זאת בדברים שבין אדם לחברו בלבד, כגון תשלום כפל על גניבת שטרות כסף וכדומה. אולם, אין האב רשאי לקיים מצוות פדיון הבן בשטרות כסף, שהרי פדיון הבן הוא מעשה מצווה, והתורה מצווה לתת לכהן "כסף", ואין אנו יכולים לכנות את שטרות הכסף של ימינו כ"כסף". כלומר: אף על פי שאפשר להגדיר שטר כסף כחפץ בעל ערך עצמי, עדיין אין הדבר מעניק לו שם של "כסף".