הלכה למעשה: איך מדברים עם אבא ואמא?

איך מדברים עם אבא ואמא?

הדיבור עם האב והאם צריך להיות בנחת, בלשון רכה, בכבוד ואדנות, ובקול נמוך כמדבר אל מלך, ולא ידבר בעזות והגבהת קול. [וכמו שר, שאף על פי שהוא רגיל עם המלך רבות, ואהובו של מלך הוא, בכל זאת לא יעיז לדבר עם המלך שלא כהוגן, אלא מקפיד הוא תמיד לדבר עם המלך בנחת ובגינוני כבוד, כן צריך הבן לנהוג עם הוריו, ולא מחמת ההרגל ידבר עמם שלא בכבוד, חס ושלום.] (רלד)

גם כאשר הבן מדבר עם אחרים בפני הוריו, ידבר עימהם בנחת ורוגע ולא בקולי קולות, כי גם זה מכבוד הוריו. (חרדים. רלד)

עזר כנגדו

על ההורים לתת את דעתם, שלא לגרום לבניהם לדבר עמם שלא כהוגן, חס ושלום. על כן, יש לשים לב למשל, שלא להתקשר לבן בשעה שיודעים שהוא ממהר לצאת מביתו, או בשעה שרגיל לחזור לביתו, וכל כיוצא בזה. ומכל מקום אף אם ההורים התקשרו בזמן הזה, אין ספק שיענה וידבר עימהם בכבוד והדר. ובהזדמנות אחרת, יאמר להם בעדינות, שישתדלו להתקשר בשעות אחרות.

לשון נוכח

הנכון לדבר עם ההורים בלשון נוכח [כמו: 'אתה אמרת', 'את אמרת', 'אתם אמרתם'], ולא בלשון נסתר ['אבא אמר', 'אמא אמרה', 'ההורים אמרו']. כי כאשר מדבר בלשון נוכח, מביע את קירבתו להוריו, וכמו שראינו אצל יעקב אבינו שדיבר עם יצחק אביו בלשון נוכח: "קום נא שבהואכלה מצידי", ואילו עשו הרשע דיבר עם אביו בלשון נסתר: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". (בראשית רבה פרשה סה. רבי נתן אדלר. רלד)

כאשר מדבר עם אביו לבד או עם אמו לבד, לא ידבר בלשון רבים, כמו שיש נוהגים לומר כאשר מדברים הם עם רב או עם אדם נכבד, ואומרים לו: 'אתם אמרתם' או 'מה שלומכם?' וכיוצא. (ערוך השלחן. רלו)

אם האב מוסר שיעור תורה ברבים, ובנו רוצה לשאלו שאלה בשיעור, לא ידבר עמו בלשון נוכח בפני הציבור, ולכן לא יאמר לאביו 'אתה אמרת', אלא 'אבא אמר' או 'הרב אמר', וכיוצא בזה. (רלו)

'וכן למר'

בכל פעם כאשר מברך אדם את חברו, טוב שלאחר הברכה יאמר המתברך: 'וכן למר', דהיינו שאותה ברכה שברכת אותי, תחול גם עליך. (כמבואר במגילה כז ע"ב) וכאשר אביו מברכו, רשאי לומר לו 'וכן למר', ואין צריך לדקדק לומר דוקא 'וכן למר אבי', שלשון 'מר', הוא תואר כבוד, ואין בזה חשש זלזול חס ושלום. (רלו)

עשו לכבוד אבא

בן הרוצה לבקש ממישהו איזו טובה או הנחה וכיוצא, ויודע, שאם יבקש שיעשו זאת לכבוד אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו של אביו, עליו לבקש שיעשו לכבוד אביו. ואף על פי שיודע שגם אם לא יזכיר את אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו שלו עצמו, בכל זאת לא יאמר 'עשו בשבילי', אלא יאמר 'עשו בשביל אבא', כדי לתלות את הכבוד באביו. ומכל מקום, אם אינו מזכיר בלשונו 'עשו בשבילי', אלא מבקש סתם, מכיון שאינו מזכיר שיעשו בשבילו, מן הדין אינו חייב לומר 'עשו לכבוד אבי', אולם מהיות טוב, שגם בזה יזכיר את אביו, מאחר ואביו מתכבד בזה. (רלט)

אם הבן יודע שבמקום זה אין הציבור ביחסים טובים כל כך עם אביו, לא יאמר להם 'עשו בשביל אבא', מחשש שמא יזלזלו בו, חס ושלום. (רלט)

להרבות את כבודם

בכל הזדמנות שיש לבן לייקר ולגדל את אביו ואמו, ישתדל לעשות כן, ותבוא עליו ברכה. למשל: אם הבן נמצא עם חבריו, וצריך הוא ללכת לעשות את מצות הוריו, יאמר לחבריו: הרשו לי ללכת, כי ממהר אני לעשות את ציווי הורי היקרים, ולא יאמר סתם שהוא ממהר ללכת. וכן בכל דבר ודבר, יחפש היאך לייקר את אביו ואמו, ולהרבות את כבודם ככל היותר, ואשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. (ע' רמב"ם ממרים פ"ו ה"ד, כבוד הורים לו, ה"ע קנב)

דיבור לפני האב

אם נשאלו האב והבן באיזה ענין, אין לבן לענות לפני אביו, אלא אם כן נתן לו אביו רשות לדבר לפניו. [וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה משנה ז): שבעה דברים בחכם, וחילופיהם בגולם, ואחד מהם, החכם לא מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, וכל שכן שלא לפני אביו שחייב בכבודו מן התורה.] (רבנו עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד. רמג)

ומכל מקום אם הבן מרגיש שבעצם דיבורו של אביו על הנושא ששאלוהו, יגרם בזיון או בושה לאביו, מצוה שיענה לפני אביו. וכמו כן, אם יודע הבן שתשובתו של אביו תגרום לחילול ה', יענה לפני אביו, ותבוא עליו ברכה. (מבקשי תורה קנז)

זכותו גדולה מכח הוריו

אף אם הבן היטיב הרבה להוריו, בדברים שאינו חייב בהם מן הדין, לא ירגיש התנשאות עליהם חס ושלום, אלא אדרבה יתן להם הרגשה טובה ונוחה שהם הנותנים והוא המקבל, כי זו האמת, שהרי יותר מהטובות שעשה להם, הם היטיבו לו בזה שהביאוהו לעולם וגדלוהו. וגם עתה במעשיו הטובים - הם מיטיבים לו, שהרי בכבדו אותם, זוכה להטבות עצומות מהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. ואשרי המשכיל להבין את זאת.

אל תבואני רגל גאוה

בן שיש לו משרה במשרד מסוים שנעזרים בו אנשים רבים, וכגון הנחות במיסים וארנונה וכיוצא, ועתה הוריו צריכים את עזרתו, יש לבן לעשות כל שביכולתו לתת להם הרגשה טובה, שזכות גדולה באה לידו לעזור להם. וכל שישנה אפשרות שיביא הוא אליהם את המסמכים, והם יחתמו, יעשה כן, ולא יטריחם לבוא אליו. וכל שכן, שמפאת עזרתו להם, לא ירגיש עליונות עליהם, אלא ידבר עמהם בכבוד וענוה, ויביע את שמחתו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לעזור להם.

שיחה מזוהה

בן המשתתף באסיפה חשובה, ורואה על צג הטלפון שהוריו מתקשרים אליו, יענה להם, אך יתנצל בלשון רכה ועדינה שאינו יכול לשוחח עמם עתה, ומיד כשיתפנה יחזור אליהם.

וכמו כן, בן העסוק במשרדו עם אחד הקליינטים, והוריו התקשרו אליו, ואינו יכול לשוחח עמהם, יענה להם ויתנצל שאינו יכול לדבר, ויחזור אליהם כשיתפנה.

ובדרך אגב, כאן המקום לעורר על אותם אנשים שכאשר עסוקים הם באיזשהו ענין, [ופעמים גם כשאינם עסוקים כלל], אינם עונים לשיחת הטלפון שמתקשרים אליהם, ופעמים אותו המתקשר צריך מהם דבר דחוף, או שחשובה לו מאוד איזו ידיעה מסוימת, ונגרם לו צער גדול שלא עונים לו, ובודאי שאין ראוי והגון לבן ישראל רחמן לעשות כן. והדרך הישר והטוב, שיענה למתקשר ויתנצל שאינו יכול עתה לשוחח עמו, ויאמר לו שיחזור אליו לכשיסיים. ואם חושש שמא ישכח, יאמר לו תחזור אלי בעוד שעה או בערב וכיוצא, אך לא יצער את חברו וישאירו כך בלי שום תשובה. ומכל מקום אם הוא נמצא בשעת התפילה או בשעת לימוד תורה שאסור להפסיק, לא יענה, אך לאחר שיסיים, יחזור לחברו. ואשרי אדם השָׁם דרכיו, ושם לב לדברים האלו הנראים בעינינו כקטנים, אך בעיני הקב"ה הם גדולים מאוד. ועליו דרשו חז"ל (מועד קטן ה ע"א) את הפסוק, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים. אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. וכמה שמחה וששון יש לבורא עולם, כשרואה את הנהגתנו הטובה, והיחס הטוב שבינינו, היאך נותנים אנו את דעתנו שלא יגרם צער לחברינו. וכמובא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בנַי אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...".

עובדים יחד

בן שעובד עם אביו, צריך להזהר הרבה מאוד בדיבורו, שלא יטעה מחמת ההרגל לדבר שלא בכבוד, חס ושלום. וכמו כן, יזהר שלא ידבר עם אביו בלשון ציווי, כגון: תביא, תעשה. וכן, לא ישתמש בו לעשות לו איזו שרות או שליחות וכיוצא, ואפילו לאחר בקשת מחילה, כיון שדרך חציפות היא זו למנות את האב שליח. ואולם אם האב מרצונו מציע לעשות זאת, רשאי להשתמש בו. [וכמבואר בהרחבה, להלן בדין 'קבלת שרות מההורים'.] (תצז)

אונאת דברים

אסור לצער או לגנוב דעתו של אדם ואפילו גוי. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב): "גדולה אונאת דברים [לשון דיבור], יותר מאונאת ממון". וכל שכן שיש להזהר בזה באביו ובאמו, שלא להקניטם בדיבורו. (שלחן ערוך חושן משפט סימן רכח)

אין לבן לדחוק את אביו שיתן לו כסף, אלא מה שיתן לו יקבל באהבה ובסבר פנים יפות. והדוחק באביו, פעמים שיכול להכשל בכמה איסורים מן התורה, כמו: 'לא תחמוד', 'לא תתאווה'. ואם גורם צער להוריו, עובר גם על 'כיבוד ומורא אב ואם', 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד. ובפרט יש להזהר בזה כאשר הבן עומד להתחתן, ופעמים שנכשל ומפציר בהוריו יותר מדאי, ומצערם. (מהר"ם מינץ, שבט הלוי, להורות נתן. ב קעט)

בן שנסע למקום מסוים, ויודע שהוריו מתעניינים לשלומו, יתקשר אליהם ויודיעם שברוך ה' הגיע למקומו. ושכרו אתו ופעולתו לפניו. (חסידים, יעלזו חסידים. מבקשי תורה רפא)

מפני השלום

אם הבן עשה דבר מפני שציותה עליו אמו, ושאל אותו אביו למה עשית כן, ויודע הבן שאם יאמר לאביו שאמו ציותה עליו לעשות כן, יכעס עליה, לא יאמר את האמת שאמו ציותה עליו, אלא ישנה מן האמת, מפני השלום. (ב רב)

מבשר טוב

אם ראה הבן את הוריו שהם בצער ודאגה, מצוה רבה לדבר על ליבם דברי ריצוי ופיוס, כדי להרגיעם ולשמחם וליישב את דעתם. וכל שכן שיש להזהר שלא לספר להם דברים המצערים אותם חס ושלום, אלא אם כן יש צורך שידעו מהדבר, וכגון שאחד מילדיו לא חש בטוב, ורוצה הבן להודיע להוריו, כדי שייעצו לו במה לרפאותו, אז מותר להודיעם. אולם אם אין ההורים יודעים לייעץ, אין לספר להם, מחמת שרק מצערם ללא שום תועלת. (רלט)

וכתב מרן החיד"א (עבודת הקודש צפורן שמיר אות קעא): "אם ידעת בשורה טובה, מהר תספר לחברך, וחייתה נפשו בגללך, כי המבשר טוב משיב את הרוח. ומאידך, הזהר מלבשר בשורה רעה. ואם ידעת שמועה רעה, לא ישמע על פיך, כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ע"כ. ועיין בגר"א שבאר לשון המשנה (ברכות פ"ט מ"ב), על 'בשורות' טובות אומר הטוב והמטיב, ועל 'שמועות' רעות אומר ברוך דיין האמת, שכיון שרעות אין מספרים לאדם עד שיִישַמְעו לו, לכן אמר שמועות, אבל טובות מצוה לבשר לאדם, לכן אמר בשורות.

מוציא דיבה

אבא שהוא זקן, ונפטר לו אחד מקרוביו, אין צורך להודיע לו כלל. ולכן אם האב נמצא במושב זקנים או שהוא גר בעיר אחרת, ואינו אמור לדעת מכך, לא יודיעו לו, ואדרבה על המודיע נאמר (משלי פרק י פסוק יח): "וּמוֹצִא דִבָּה - הוּא כְסִיל". (ב שעו)

אם יש חשש שיוודע הדבר לאבא, ויכעס על שלא הודיעו לו, רשאים להודיעו לאחר זמן רב, ועל כל פנים לא יודיעו לו בתוך שלושים יום, כדי שלא יצטרך לשבת שבעת ימי אבלות ממש, ודי שישב כשעה אחת בלבד, וכך יצטער פחות. (ב שעו)

דיבור אחר ברכת 'המפיל'

בן שקרא קריאת שמע על המטה וברך ברכת "המפיל", ואביו מדבר עמו, יענה לאביו מפני מצות כיבוד אב ואם. כי מה שנזהרים שלא לדבר אחר ברכת המפיל, אין זה אלא חומרה ולא מן הדין. (ב קלג)