האם לכל סוף יש סוף נוסף? והאם אני מקובעת מידי בחלומות שלי?

כמה פעמים ירד לכם שידוך? האם הוא הוריד, או היא? האם הרגשתם רע ונורא, או שחשבתם לעצמכם "אז מה?" והמשכתם הלאה כאילו כלום? התהליך של שידוכים בנוי על "ניסוי ותהייה" – מציעים שידוך, מבררים, נפגשים, ואז מתחילים לתהות אם אנחנו מתאימים. יש אנשים שבשידוכים שלהם פועלים מתוך "ניסוי וטעייה" – מתנסים, טועים מספר פעמים, לומדים מטעויות ותכל'ס עושים את הדבר הנכון. האם עלול לקרות שמישהו יאמץ לעצמו את הטעות במקום שרק ילמד ממנה? האם יתכן שבעצם ההחלטה להשתדך בשידוך הגיוני אך לא ראוי, תיפתח תיבת פנדורה של בעיות עתידיות?

הדילמה הנפיצה ביותר בשידוך היא המפגש בין "רוצה" "לצריכה". כולם אומרים לי, "קחי בחשבון שאת כבר בת 28, זו המציאות, אלו הבחורים, אם את רוצה להגיע לשידוך את צריכה להחליט, אין לך ברירה". זה מה שעשיתי עם מאיר. מכל מאה הבחורים שפגשתי, אתו הרגשתי הכי טוב. הוא אמיתי, מקבל, מבין עניין ועוד מעלות טובות וחשובות. זה מה שאני מסבירה להורי. אילו השידוך היה עומד רק על התקשורת הטובה, חשובה ככל שתהיה, אפשר היה להוציא אל הפועל שידוכים הזויים מאד. אינכם מתכוונים שאקים בית עם כל אחד, רק כי הוא נחמד? אם הבית לא "נאמן בישראל", הרי אפשר סתם להכיר... אין צורך בשידוך. ברור. מאיר לא התאים לחלומות שלי. האמינו, אינני הולכת לקצה. אני מחפשת מישהו בראש שלי.

ובכל זאת, מאחר שיש למאיר מידות טובות, קלטתי את ה"צריכה" והדחקתי את ה"רוצה". הסכמתי, והתארסנו.

אל תשאלו איזו שמחה היתה במשפחה. תארו לכם אותי מתארסת. מישהי מחברותי כתבה ברכה "הדרך לא היתה קלה, הגיע מאיר והגאולה. השמחה פרצה  גבולה, הקשיבו! דבורי כלה!". אני קצת מגחכת היום. ומוסיפה לעצמי "שמחה? או צרה? למה לפתחי התגלגלה?".

היינו מאורסים מספר חודשים, לא מצאתי בתוכי את הכוחות להמשיך מכאן לחתונה. רציתי רצוי, ובחרתי מצוי. האם זו הבעיה שלי, שלא ראיתי את מי שמולי, רק פזלתי ל"אחר"? הנה הבלבול. לא נוח לי לספר, ואני יודעת שיש כאן קלקול. כמאורסים שמרנו על קשר, כביכול התכוננו לנישואים. נוצר מצב תקוע. היה כאן חתן מעוניין, שנתן צ'אנס בלי להציב יעד. לא היתה כאן כלה. כן היו רגשות טובים.

האם אפשר לומר שמצד אחד לא העזתי לשים גבול ולנתק? כי המשמעות היתה לחזור לאחור, ל"שידוכים"? אך גם לא המשכתי בהכנות, כי גם אם בעומק רציתי אותו, לא קבלתי אותו כמו שהוא.

האם אני מסובכת מדי? או מקובעת מדי בחלומות ולא מאפשרת לעצמי לזוז מהם? אולי סתם קשה לי המעבר בין רווקות לנישואים? הייתכן שאני מפיקה רווחים מהמצב הלא ברור של רווקה שאינה גומרת לגשש ולחפש, ואינה מאפשרת לעצמה לסגור שידוך ברור וקבוע? הגידו אתם, אני נורמלית? אולי לא?

כמו לכל דבר, מגיע סוף. עברו חודשים ארוכים של מצב מעורפל. יום בהיר אחד נפלו עלי השמיים! אני מקבלת ממנו הודעה: "בערב, אני מתארס".

תבינו מה קרה כאן. עד כה היה ולא היה שידוך. ביטלנו, אך לא ביטלנו לגמרי. אני יודעת שזה קצת מרגיז, ומדמיינת אתכם מאיימים עלי באצבע נו-נו-נו וכאילו אומרים: מה בדיוק חשבת לך? "בישלת? תאכלי!". אל תדאגו, אני אוכלת. לא את התבשיל. את עצמי.

הרי כל המושג של "מאורסת" נוצר רק בגלל החתונה העתידית. אם אין חתונה, אין תוקף לארוסין. נכון? מבינה בדיוק כמוכם. ואל תחשדו בי שאני מקולקלת כזו, או נושרת. פשוט מתקשה לצאת מהדייסה הזאת. היו אירוסין? היו. היתה חתונה? לא ולא. בגללי. אז מה באמת אני רוצה? מותר לבָּחור להחליט על חייו, לא? הוא נתן לי צ'אנס נדיב. לא עמדתי בו. וכשהוא הפנים שממני לא תצא חתונה, הוא פעל נכון. למה אני מאחלת לו שיצליח? הרי הכל נגמר? כי בעומק כן רציתי אותו?

התוכלו להבין למה אני כל הזמן מסתובבת סביב עצמי ובוכה?

מה המשמעות של כל זה? נניח שהוא שונה ממני, אך הוא הופיע כבן אדם סבלן ומקבל. הוא רצה אותי. הייתכן שהיינו חיים יפה, כשכל אחד מופיע בדרך שלו? למה היה לי קשה כל כך להסכים? לפחות הייתי נשואה. היתה לי זוגיות וידידות. ואם היו ילדים, אין לי ספק שהוא לא היה פועל נגדי, אלא מאפשר לשנינו לתת כל אחד את הביטוי שלו. אז למה? למה הוא קיבל אותי כמו שאני, ואני לא יכולתי לקבל אותו? השאלות האלו צצות עכשיו ביני לביני. מול הציבור מרגישה נאשמת. אך במחשבה פנימית לעצמי, אני שואלת את עצמי, למה פעלתי כך? השאלה המרכזית היא, איך הסכמתי לקבל אותו ולהעריך אותו כבן אדם, ולא כבעל?

האם זו הסיבה שאני, "המוכשרת והנהדרת" (כמו שחברותי מכנות אותי), לא מוצאת "מרגוע" (כלומר: שידוך) לנפשי? גם הן מוכשרות ונהדרות. מה יש בהן שאין בי? למה אצלן הכל כל כך חלק? לא שאין להן בעיות. ברור שיש, אך הן מאושרות מעצם זה שהן במסלול, ויש להן את בעליהן, ויש גם ילדים. כן, אני רואה אותן עם אור בעיניים, מה יהיה אתי?

מישהי אמרה לי: הקשיבי, עברת פה גבול. המשכת אתו את הקשר אף על פי שלא התכוונת לממש אותו. האם כאן הכשל? הגבול שנפרץ? זו הבעיה שלי, שאין לי גבולות? שאני ממשיכה קשר שאינני החלטית בו? אין ספק שגם לו יש חלק בזה. הרי הוא יכול היה להתעלם מהמיילים שלי.

אל תצחקו, אני באבל. חלומותי התנפצו. הלכתי ברחוב וראיתי בחור שדומה לו – מיד הרגשתי שעיניי נרטבות. למה? מה מעניין אותי מישהו כשעולמי חרב עלי? נזכרתי שאמא סיפרה שהיא ראתה יום אחד את סבתא ברחוב, שבועיים אחרי שסבתא נפטרה. כלומר: לא באמת. האם אנחנו כל כך המומים כשיש אובדן, עד שאנחנו מדמים שהדמות האבודה, אולי לא נעלמה סופית ונמצאת עדיין כאן אתנו? האם "כל סוף יש לו סוף נוסף"? או שהוא "סופי לחלוטין"?

הקשיבו מה קרה. אתמול נפגשתי עם בחור חדש. לתדהמתי, זה היה, כנראה, הבחור שראיתי לפני מספר ימים ברחוב. סיפור כזה קורה אחד לאלף. לא באמת האמנתי למראה עיני. האם הוא כפיל שלו? ברגע הראשון רציתי לומר "מאיר, תפסיק לעבוד עלי", אך שניה אחר כך התעשתתי. הדמיון מתעתע בי, אך לא עד כדי כך. כמו טיפשה שאלתי אותו אם הוא מכיר את מ... זהו. בזה התחילה פגישה מרתקת. נהניתי מכל רגע. הם דומים עד גבול מסוים, אך שונים בדברים אחרים.

עלי לצאת מהמילה "הם". לא טוב לי לחשוב על שניים כשיש פה אחד בלבד. בכל זאת סיפרתי לו איך התגלגלתי ובזבזתי שנה שלמה. הוא הבין. היה לי נוח שמישהו לא מאשים אותי ומקבל את דברי כמו שהם. ובקיצור, מה אתם אומרים, האם יתכן נס כזה? אני זהירה ולא משלה את עצמי. כמה בחורה יכולה לספוג?

למרות התקווה בלב, יש כאן נקודה חשובה. האם שוב אאפשר לעצמי להיסחף למצב בעייתי וחסר גבולות, שבו אני לא כאן ולא שם, ויוצאת קרחת משני הצדדים? האוכל לקבוע הפעם,  שאם השידוך ילך – ילך, ואם לא ילך – שלום! ונגמר? האם אעמוד בהחלטה ברורה וסופית לכשיגיע הזמן?

האם אני צריכה שתגידו לי דברים בשביל ההלקאה העצמית? או... כדי להינשא על גלי האהדה? לא ולא, או גם וגם? כל תגובה שלכם תתרום תובנה חדשה. הגיבו בנדיבות. התסכימו להקדיש לי מספר דקות של כתיבה מניבה, שתחזור גם אליכם?

הכותבת היא הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com