אל תעבירו את הסרטון עם האישה ו"הרצל" בכותל. היא יכולה להיות גם אמא שלכם

ביממה האחרונה הרשת סערה בעקבות סרטון מרעיש שקיבל את הכינוי 'הסרטון של הרצל'. בסרטון נראתה אישה שנכנסה בטעות לפריים של כתב שבדי, שבדיוק צולם על רקע הכותל המערבי.

האישה האומללה לא ידעה שהיא מצולמת באותם רגעים, כשכל 'חטאה' היה שקראה בצעקה למישהו בשם הרצל, וגרמה למפיקי הסרטון לפרוץ בצחוק רועם.

כמובן שכל זה יכול היה להיגנז ולהישמר כבדיחה פרטית בין צוות הצילום, אך בדור שכל כולו ניזון מדברים ויראליים – מה הפלא שאותו צוות מצא לנכון להפיץ את הסרטון ברשת?

זה התחיל מקבוצת ווטסאפ אחת, אך עד מהרה התלקח לכל במה אפשרית שבה הוצגה האישה בצורה הכי מזלזלת שיכולה להיות, על רקע תמונתו של חוזה המדינה וכשעין אחת שלו 'פוזלת' לעברה בצורה מבישה.

אם לא די באבסורד הזה כשלעצמו, תארו לעצמכם את הסאגה שהתרחשה בשעות הבאות, כשכל אתר אינטרנט אפשרי במדיה הכללית - מיהר לנצל את המומנטום כדי להפיק עוד כמה רגעי רייטינג מהנים על חשבון אישה שיכולה הייתה להיות האימא, הסבתא, האחות והדודה של כל אחד מאיתנו.

ובאמת, מה היינו מרגישים אם האישה הזו הייתה בת משפחה שלנו, בשר מבשרנו?

האם גם אז היינו צוחקים בקולי קולות, רואים שוב ושוב את הסרטון שמציג אותה בצורה הכי לא מחמיאה והכי לא מכבדת שיכולה להיות, וכמובן דואגים להעביר אותו הלאה לכל מי שאפשר?

אפילו הרצל לא יכול היה לחזות איך המדינה תיראה

הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מרשים לעצמנו, כחברה, לעבור על עוד ועוד איסורים שהם בבחינת 'ייהרג ואל יעבור' - בשם חופש הביטוי, אינה אלא אומללות מסוכנת שמטילה צל גדול על המוסריות הקולקטיבית שלנו.

לא בכדי אסרה התורה הקדושה שמורה לנו את הדרך, ועל פיה יישק דבר – שחוק מעין זה. שהרי על שחוק זה בדיוק כתבה התורה ש'מי שמלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים'.

הכתב השוודי שתועד צוחק על התקרית

וגם אם נניח שאנחנו נקיים מכל רבב, ולא שיתפנו את הסרטון אלא רק צפינו בו. ייתכן שבאותם רגעים אף חשבנו לעצמנו: 'איזה מעשה נוראי, איך אפשר לבייש ככה אישה?'. אבל לא מן הנמנע שבד בבד, גם עלתה בנו בת שחוק קלה למראה הסיטואציה יוצאת הדופן.

קצת מפחיד לראות איך הוויראליות השתלטה כאן על הכול. אפילו על הקול השפוי שעוד צועק מתוכנו, מתחנן שנעזוב לרגע את הרייטינג בצד, ונתרכז בערכים שהגבול שלהם קצת היטשטש.

אני באמת לא רוצה לחשוב איך האישה הזו מרגישה כעת, אחרי שמאישה אנונימית הפכה בין רגע להיות 'נחלת הכלל' – שלא מבחירתה.

אני לא רוצה לחשוב איך מרגישים הילדים שאולי יש לה, כשהם יודעים שכל עם ישראל ראה את אמם בצורה הלא מחמיאה שלה? או איך מרגישה אמה של אותה אישה, בהנחה שהיא עדיין בחיים?

ועכשיו לאבסורד האמיתי שבכל הסיפור הזה

איך קורה בעצם שהסרטון הזה, שבכלל התפרסם ב-2013 (כן, כן. שמעתם טוב) - עוד ממשיך להכות גלים ברשת, לגנוב כותרות ולמשוך את תשומת הלב שלנו פעם נוספת?

איך לא למדנו את הלקח כבר בפעם הראשונה?

איך אנחנו נופלים שוב בפח הוויראלי, ומאפשרים לעצמנו להמשיך לצחוק על אישה שכל 'חטאה' היה שצולמה בזמן ובמקום הלא נכונים?! לאן נעלמה האצבע המורה ל'נו, נו, נו', שאנחנו יודעים להשתמש בה טוב מאוד כשמישהו אחר עושה מעשים שלא ייעשו?

איך זה שכבר לא בוער בנו לצרוח את הערכים שלנו כלפי חוץ, כדי להזכיר לעולם ולנו שאנחנו לא כמו כולם, שבנו עוד מפעמת גאוות יחידה, שלנו עוד יש על מה להתגאות?

אז האישה נכנסה לפריים הלא נכון. אז מה? למה לרקוד על דמה, ולעשות עוד ועוד פרודיות בפייסבוק עם מילים כמו 'חחח', 'גדול', ו'התגלגלתי מצחוק'? וכי דמה מותר רק משום שהקלילות הבלתי נסבלת של אצבעותינו על המקלדת – מאפשרת את זה?

לא, אנחנו לא רוצים להיות במקומה עכשיו, אבל אנחנו כן רוצים וצריכים אפילו - לבקש ממנה סליחה, ולא לחכות ליום כיפור בשביל זה.

סליחה שאנחנו מין דור כזה אטום, מבולבל, שלא באמת יודע איפה לחפש את עצמו או את האושר שלו, ולא פעם חושב שהתשובה נמצאת בסרטונים מעין אלו.

סליחה שאנחנו לא באמת יודעים איך להוציא אותנו מהפריים הויראלי, איך לא להיות חלק מכל ה'חגיגה' הזאת שנוצרה מסביב, איך להעז ולהיות קצת שונים, בתוך העדר הכל כך נעדר אמת הזה.

ואיך הגיב הרצל מהסרטון? לחצו כאן כדי להאזין לדבריו הכאובים