הצעד החמישי בדרך לישועה שלי: האם אני באמת בנויה לצאת מאזור הנוחות שלי?

בתהליך השידוכים אנחנו לא תמיד זוכות להיות מדויקות, אבל כשזה כבר קורה, אם בכלל - אנחנו צריכות לשים לב האם אנחנו באמת, אבל באמת, מוכנות כבר לצאת מאזור הנוחות שלנו - כדי לבדוק את האפשרויות שעומדות לפנינו. 

בדקות הראשונות של השיחה, הוא נשמע קליל ומתוק. היה נדמה לי שאולי, שהנה, שזה אפשרי... דיברנו בנעימות על הא ועל דא, ואז הגיעה שאלת השאלות: איפה אתה גר/איפה את גרה?

כשהוא ציין את שם היישוב מיד ידעתי שזה הולך להיפסק כאן ועכשיו - ולא משום שאני רוצה בכך. האמת היא, הוא נשמע לי אפילו מסקרן, רציתי להמשיך. אבל שמעתי בקול שלו ש'זה כבד עליו'. אני במרכז, את בצפון, מה לי ולך? שנינו מתניידים בתחבורה ציבורית, ולא - אני ממש לא מוכן לעשות צעד לקראתך ולהיפגש על אם הדרך. 

תשמעי, אני כבר עשיתי את שלי. זה לא שאני להוט כמוך להתחתן, כי בכל זאת - יש לי כבר ילד אחד. 

לא, הוא לא אמר את זה מפורשות, אבל הבנתי, נו... 

תכל'ס, אני לא טובה יותר ממנו. גם לי יש את הקושי העצום הזה בתוכי, להזיז את עצמי מאזור הנוחות ויאללה, קדימה, לרצות להכיר גם במחיר של לעלות על הרכבת הראשונה מנהריה לחיפה, לאיזה כוס קפה טובה. 

איך זה אמור לקרות כשכל אחד מחפש את הנוחות שלו?

תכל'ס, אני לא טובה יותר ממנו. אז מה אם הוא כבר כמעט בן 45? גם אני כמעט בת 40, ומתפנקת... רוצה בדיוק 'בדרך שלי' (למה אתן חושבות שכך קראתי לבלוג שלי?).

אנחנו עושים דברים בדרך שלנו, בקצב שלנו, בהבנה שלנו וביכולת שלנו. 

כן, חשוב לצאת מאזור הנוחות. חשוב לסגל ראייה קצת שונה, חשוב לתת לעצמנו צ'אנס אמיתי להכיר את הצד השני - אבל איך, ריבונו של עולם, איך בדיוק זה אמור לקרות כשכל אחד מחפש את הנוחות שלו? איך זה אמור להתהוות כשכל אחד מושך לצד שלו, כשכל אחד מחפש להשקיע כמה שפחות ואם כך זה לפני שמתחתנים - אז מה יהיה אחרי?

אולי זה טוב דווקא שרואים את האדם, את איפה שהוא מונח היום. כי אחרת, איך יכולים בכלל לנחש שהוא לא בנוי להשקעה ארוכת טווח או שהוא מוכן לעשות לשני טוב - כל עוד זה בשום פנים ואופן לא בא על חשבון הטוב שלו עצמו?

איך יכולים בכלל לנחש שעושה לו טוב לדבר גבוהה-גבוהה, כל עוד זה לא מתנגש עם הנוחה-נוחה של התנוחה שבה הוא נמצא כעת? המסקנה: אנחנו אומרים הרבה דברים שאנחנו לא באמת מתכוונים אליהם כשזה מגיע לתכל'ס, למעשה.

כמה קל זה לסיים שידוך שעוד לא התחיל, חשבתן על זה פעם?

כן, אנחנו מאוד רוצים להיות שם. מאוד רוצים להיות מונחים במקום הזה, אבל היי – שמישהו יעשה טובה וישלוף אותנו מאזור הנוחות כדי להניח אותנו שם, אוקיי? כי האמת היא, שלנו אין מושג איך לעשות את זה בכוחות עצמנו. אין לנו מושג איך להרים את עצמנו לעוד פגישה, לעוד טחינת איברים ודברים, לעוד סיבוב גלגל שלא בטוח שיסתיים במזל.

כי אתה מבין אבאל'ה, אנחנו בני אדם.

וכבני אדם, אנחנו לא באמת יודעים איך להיות מונחים ברצונות שלנו, בדברים שאליהם אנחנו מכוונים. אנחנו לא באמת יודעים איך לעלות בסולם שראשו מגיע השמיימה, מבלי לשבור את הדרגות בזו אחר זו. ולא, אנחנו לא באמת יודעים איך לאפשר לעצמנו לא להיות נטועים כל כך ב'סיסמאות' שאנחנו אומרים לעצמנו, אך באמת באמת לא מספיק שם עם הלב שלנו – כדי לאפשר לעצמנו את קבלת השפע הראוי.

כמה קל זה לסיים שידוך שעוד לא התחיל, חשבתן על זה פעם?

כמה קל זה להניח שמגיע לי משהו אחר? שאני ממש לא מתכוון להשקיע בלנסוע רחוק, ושאם היא כל כך רוצה לקדם את זה - שתזיז את עצמה היא. אחח, איפה איפה הן, הבחורות ההן - שידעו להגיד את המילים הנכונות שיגרמו לגבר לעלות גם על מטוס אם צריך, כדי להיפגש איתן... 

לא טוריה ולא שבריה הן היו צריכות, רק גבר שיאמר להן כמה שהן נפלאות במה שהן עושות במטבח, בקריירה ועם הילדים. אז לא היה בהן צורך להוכיח שהן 'שוות' אליהם בסוג העבודה. 

איך כן יכול לצאת מכאן משהו?

היום גיליתי  כמה אני נטועה באזור הנוחות שלי כמו אותו עובר אורח שאף לא טרח להמשיך בשיחה עמי,כדי שאולי יתגלו לו אוצרות ששווה בשבילם לקחת את הצ'רטר הראשון לאן שזה לא יהיה - כי להגביה עוף כדי לראות את הדברים קצת אחרת, זה אף פעם לא באמת מאוחר. 

היום גיליתי לא רק כמה אני נטועה באותו אזור נוחות כמותו, אלא גם כמה אני חסרת אונים בתוך האזור הזה, כי 'כמים הפנים לפנים - כך לב האדם לאדם' וכשם שהוא שידר לי בכמה מילים שלא בראש שלו להתאמץ, ככה גם אני לא מצאתי בי את הכוחות לראות איך כן יכול לצאת מכאן משהו. 

אז איך בכל זאת יוצאים? מתבוננים, חושבים קצת אחרת ומתפללים על זה. 

בידוע ש'אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים' - את עצמו הוא לא יכול להתיר, אבל את האחרים - דווקא כן. בתפילותיו, בלימוד משותף של מה שהיה רוצה שיקרה כאן, בלימוד משותף של התבוננות על מה שחסר, על מה שאפשר להשפיע. בזה אנחנו יכולות ואפילו חייבות לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולנסות לחשוב קצת אחרת. 

אז מה אני לוקחת איתי להמשך המסע מאותו בחור שנשמע ממש איכותי וחמוד? פשוט מאוד: להתבונן, להעמיק עוד קצת, לחשוב קצת אחרת על אזור הנוחות שלי, ואולי אולי בזה להכין את הקרקע לשידוך האיכותי הבא שאפגוש בדרכי, שאז אולי אקבל את ההחלטה הנבונה והאמיצה לרכוש כרטיס טיסה לאן שזה לא יהיה כדי לפגוש אותו, גם אם זה אומר שהכוכב שלי לא יאיר מיד.

אם גם אצלך מסלול השידוכים קשה ומייאש, ואת רוצה כתף להישען עליה – בואי נעבור את זה יחד. אשמח לשתף אותך בתובנות שישנו לך את תפיסת החיים, בכל מה שחשבת עד היום על שידוכים. לפרטים נוספים, לחצי כאן.