6 כללים לחיזוק הקשר עם ילדינו המתבגרים

1. פטיש מכה ככלי סמכות

כבר אמר מי שאמר, ש"כאשר כלי העבודה היחיד שיש לך בארגז הכלים הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים". בעניני חינוך מתבגרים זה ממש ניכר: ארגז כלי עבודה של הורים לילדים קטנים אכן מחייב פטיש, סמכות ומשמעת. יש בילדים משהו שזקוק לזה, נותן להם מסגרת ובטחון, ויש בהם מנגנונים שלמים שבאים לרצות את הוריהם ומוריהם.

בגיל ההתבגרות זה משתנה. פתאום הם ביקורתיים ופתאום יש בהם רצון לגבש זהות עצמית, ואותנו, ההורים, זה מחייב לפתח ולשכלל טכניקות החינוך שלנו. אם ננסה להישאר בעולם הפטישים, רק לדפוק חזק יותר ובסמכותיות רבה יותר את כל מה שנאבחן כחוצפה או כהתמרדות, אנו עלולים לגלות שזה לא עוזר... הילד לומד לתחמן או מורד באופן גלוי, וזה לא באג, זה מהותו של הגיל המאתגר הזה. צריך לפתח עוד כלי עבודה, הפטיש לבד פשוט לא מספיק. ניסיתם פעם לדפוק בורג עם מסמר? זה רק יכול לשבור אותו...

אז לא נוותר לגמרי על הפטיש, אבל ניתן לו את המשקל היחסי הראוי לו בגיל זה. במקביל, עלינו לפתח סט שלם של כלי עבודה חדשים, לא סמכות וסמכותניות, אלא של אהבה, אמון, כבוד וידידות. זה אפשרי, ומי שמצליח – זוכה לשבור, על הדרך, כל מיני קליפות ממוסדות בנפשו, ולהתחבר לבורא העולם בצורה משודרגת.

2. מי הקטר?

רבי יעקב בעל הטורים מגלה יסוד מאד חזק על גיל ההתבגרות. הוא אומר, שנפש הנער חייבת להיות קשורה למשהו, ויש שתי אפשרויות: או להיות קשורה לאיוולת, שנאמר (משלי כ"ב ט"ו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר", או להיות קשורה להוריו, שנאמר (בראשית מ"ד ל'): "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ". זהו. אלה האפשרויות.

יש נערים עם פחות סקרנות, שובבות ועוצמה, ואז גם בלי קשר חם במיוחד הם ילכו פחות או יותר בתלם. הם בתוך ה'שטנץ'. אבל יש נערים עם יותר מורכבות, יותר אש, יותר קוצים. ואז, תפקידנו לעשות השתדלות שהקרון לא ימצא איזה קטר של איוולת מזדמנת, יש יותר מדי קטרים כאלב בחוץ. תפקידנו כהורים, כמערכת, לחזק את הקשר בינינו, כי זה החיסון והתרופה כנגד כל הצרות.

3. והתעלמת

יש פסוק בתורה שאומר: "וְהִתְעַלַּמְתָּ" (דברים כ"ב א'). למעשה זה פרט בהלכות השבת אבידה, אבל רבותינו הרחיבו את הכלל הזה לעוד דברים, ולמדו מכאן שזה גם יסוד גדול בהתייחסות לזולת: פעמים שאתה מתעלם.

זה לא חידוש של אחרוני זמנינו. כבר הראשונים למדו כך: הרשב"א בתשובה (ח"ה סי רל"ח) כתב שהעלמת עין מן העובר - לעיתים מצווה, והכל לפי צורך השעה עכ"ל. זה יסוד חינוכי. הבעל שם טוב אף צירף בזה את דברי חז"ל (ר"ה דף כ"ג) שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (מובא בקונטרס החינוך של הנתיבות שלום). כל מקום שהחמה מסתכלת היא רואה אור. כך גם הורה ומחנך, צריך שלא להתבונן בחלק החשוך.

בגיל ההתבגרות זה קריטי. צריך לתת מרחב. לפעמים חבל להיגרר לויכוחים, או לנסיונות שכנוע, כי בכך רק מחייבים את הנער לתפוס צד, להתבצר ולשכנע את עצמו עוד ועוד בצדקת דרכו, בעיניו. זה לא אומר להסכים איתו. לא צריך להתייחס להכל. צריך בזה הרבה שיקול דעת, אבל צריך לשנות גישה, ולהתחיל יותר להתעלם, לצרף גם את זה לארגז הכלים.

4. מבטים שיכולים להרוג

לכאורה זה רק פרט בהלכות "והתעלמת", אבל זה פרט מהותי. התעלמות אינה רק להימנע ממילים מסוימות. יש ביקורת שמועברת לא במילים, ובכל זאת היא הרסנית לא פחות, וצריך להיות מודעים אליה. מדובר במבטים. מבטים יכולים להרוג.

זו מיומנות שלא נולדים איתה, אבל היא נרכשת עם השנים. עצם המושג מוזכר כבר בגמרא (ב"ק דף קי"ז): "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות", או מבט ששורף. היו אנשים גדולים שגזרו על עצמם שנה של סבל כמשפט הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, רק בגלל מבטם היוקד, רק בגלל חוסר יכולתם להכיל מציאות אחרת. 

הלקח לענינינו, שגם מי שלא מסוגל להכיל את בנו, ובטוח שזה נובע מרוב צדקותו ומעלתו, בדרך כלל נוטה להתנהגות שיפוטית של הערות וביקורת, או סתם "שתיקה רועמת" של מבטי אימה. על פי היסוד שנלמד במסכת שבת, על רשב"י ובנו שנזקקו לעוד שנה של התעלות כדי לדעת להכיל, אפשר לומר שראוי לו להורה שכזה למצוא איזו מערה להיכנס אליה, כי זה הרס העולם, הרס החינוך, הרס הקשר.

גם היום ניתן לראות את זה קורה. המבטים הללו באמת הורגים. הם הורגים את הערך העצמי. ואת הרצון לעשות טוב. הייתי שמח להפנות אליכם, קוראים יקרים, שאלה נוקבת: נסו להיזכר מתי הביטו בכם במבט כזה. הורים. מורים. מנהלים. כעת, נסו להיזכר: האם אי פעם יצאה תגובה חיובית מכזה מבט? אני בספק... ולכן כדי להצליח לחזק קשר ולייצר כלי עבודה אלטרנטיביים נצרכים, צריכים גם ללמוד לשלוט במבטים, כי האנטנות של נערינו רגישות, ולמרות הפוזה הקשוחה, הם רגישים מאד למבטים שכאלו...

4. עבותות של אהבה

עד כאן דיברנו קצת על "סור מרע", עכשיו נדבר קצת על "עשה טוב".

אם נתאמץ להביט מעבר לפוזה, מעבר לחוצפה, מעבר למטענים ולמשקעים, נוכל לזהות אצל הנערים שלנו מצוקה מסויימת. הגיל קשה, הדור קשה, יש כאן מאבק בגלים. לא גלי אוקיינוס, אלא גלי דחייה ולחץ שמגיעים מכל עבר. אפשר לראות שיש כאן נשמה בסיכון. כל משא ומתן, סמכות ומשמעת רק עלולה לייצר עוד גלים. מה הפתרון?

יש חבל אחד שיכול להציל אותו. ממה עשוי החבל הזה? החבל עשוי מעבותות של אהבה. כך הורו רבותינו שיש לנהוג עם בריות שכאלה, החל מהבעל שם טוב (כפי שמעיד האמרי פנחס ששמע ממנו), בעל התניא (פרק ל"ב), החזו"א (מעשה איש חלק א' עמ' ע"ב), הרב פינקוס (אהל מרים, חינוך) ועוד, כולם אומרים שנערים רחוקים אסור לדחות חלילה. הדרך למשכם בחזרה היא רק על ידי משיכה בעבותות של אהבה. חום, תחושה שגאים בו, זמני איכות ביחד, בלי ביקורת. זו התרופה, זה מה שעוד יחזיר אותם בחזרה. 

כאשר נצליח לרכוש גישה שכזו, מלאה אמפתיה, מלאה אהבה, נצליח לחסוך את רוב רובן של בעיות המשמעת ואתגור הגבולות.

5. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".

רבותינו הפשטנים מסבירים את הפסוק כפשוטו, שהמים, כמו מראה, מראים לך את הבבואה שלך, וכך בדיוק גם היחס לזולת: כאשר אנו מסבירים לו פנים, הוא יחזיר לנו.

בעלי הסוד פירשו את הפסוק בעומק נוסף, שגם כאשר אותו זולת נמצא במרחק וכלל לא יודע על תחושותינו כלפיו, עדיין יש כאן השפעה נפשית בלתי נראית, שהתחושות שלנו כלפיו יגרמו לו להרגיש בצורה דומה כלפינו (הגר"א מוילנא על הפסוק, והאור החיים הקדוש, שמות ל"ג י"א).

זה חידוש עצום: גם כאשר הגוף לא נמצא כלל ביחסי תקשורת עם אחרים, יש קשר רוחני בין הנשמות, והיחס שלנו כלפיהם גורם להם לחוות מציאות רוחנית אמיתית וברורה. גם כאשר יהודי דן את חבירו לכף זכות נוצרת מציאות רוחנית של השפעה חיובית.

שינוי גישה מצידנו, למרות כל הקושי, חיפוש הטוב שבבן, הוא זה שיגרום לטוב להתעצם ולגדול. לא מועיל בזה משחקים, צריך לשנות את הגישה, כי זה המנוע והדלק לשינוי חיובי.

כאשר אנו דנים אדם לכף זכות, מחפשים בו נקודה טובה, אז באמת הוא נידון לכף זכות. אנחנו מפעילים כאן מערכות שלמות, מזיזים גלגל שיניים קטן בעזרת מחשבה חיובית, וזה מפעיל מערכות שלמות שמורידות שפע מעולמות עליונים. גם בחסידוּת מאד האריכו בענין הזה. כולנו תלמידי הרבי מברדיטשוב בענין זה, שלימד אותנו כמה חשוב להתלמד ולהתחזק ללמד זכות על עם ישראל. כולנו תלמידי הנֹעם אלימלך, שלימד אותנו להתפלל על זה: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו". והיסוד הזה נכון לא רק עם חברינו, אלא גם עם ילדינו.

לדוגמה: נער מתבגר מגיע לפני השקיעה להניח תפילין, וזוכה לגערות על כך שרק עכשיו הוא נזכר. למה זה גורם לו? זה ודאי לא מעודד אצלו חשק או רצון חיובי בתחום הזה. לעומתו, נער שזוכה במצב דומה למחמאה, על כך שלא הניח ליום לעבור בלי מצות תפילין, למרות הקושי שבכך, הוא לא יפרש את זה כהסכמה מהוריו לכך שבמשך יתר חייו הוא יניח תפילין ברגע האחרון, אלא ישמח מכך שמעריכים את הנסיון שעמד בו והניח את התפילין, וגם יקבל על ידי כך תמריץ אמיתי גם מחר שלא לפספס, ובעזרת השם, עם הזמן, יתפתח אצלו תהליך, בקצב שלו, שבו הוא ישכיל להניח בזמן הנכון ולא ברגע האחרון.

6. זריעה של אהבה

כתוב בתורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ' י"ט). אמנם פשט הפסוק דוקא מדבר עד כמה העץ הוא לא כמו האדם, אבל חז"ל למדו מכאן גם על קוי דמיון בין העץ לבין האדם, ואחד מהם הוא תהליך העונתיות והצמיחה.

הרב וולבה כתב על זה ספר שלם: "זריעה ובנין בחינוך". כל חקלאי יודע שצריך הרבה השקאה, הגנה, טיפול ותחזוק כדי שתהליך הצמיחה הפנימי של כל צמח יצליח. כך בדיוק גם בחינוך. אין לנו שליטה על קצב הצמיחה, תפקידנו מחייב להשקיע עוד ועוד. זה לא הולך בקצב מהיר, זה לא הולך בשלט רחוק. ויש הרבה רגעים בדרך שבהם נראה שמאמצינו הם לשווא, ושעדיף להתייאש. הזרע לא נובט, לא צומח.

כמו שעץ לא יכול לגדול בלי מים וקרני שמש, כך גם האהבה והקבלה שלנו כהורים מחויבת. כמו תרופה או מזון, כך אי אפשר להתנות את האהבה בהתנהגות הנער – ואפילו לא ברמת קיום ההלכה. זה לא נכון, וזה גם לא אפקטיבי, כי בלי האהבה, כל בעיה רק תגדל ותתעצם.

זה יסוד די בסיסי בקשר עם מתבגרים. אין הצדקה למנוע מהנער את התרופה שלו, תרופת הפלא, שתיתן לו כח להתמודד עם הבעיות, ועם הלחץ, ועם הכאב שלו. אין ספק שזה קשה ומאתגר, אבל חייבים להרחיב קצת את נקודת המבט ולא לרדת לרמה שלו הנוכחית ולהחזיר לו, במגרש שלו, בקרב שבו כולם רק מפסידים. צריך להבין שזה חלק מתפקידנו כהורים. להכיל ולהראות חיבה ואהבה, למרות הכל.

אפשר לקבל בזה כמה לקחי מוסר מהחקלאים. צריך להשקיע ולהשקיע ולקוות לטוב. גם כשאין תוצאות מיידיות. חינוך מחייב השקעה מתמדת. אי אפשר לנסות, אולי תהליך הצמיחה כבר התחיל, מתחת לפני השטח, וכאשר הוא ינבוט ויגיח, הצמיחה כבר תקבל קצב אחר. רגע השינוי שברירי, וכמה חשוב שלא להרוס אותו בידים. ולכן נקדים ונדבר על הפוטנציאל שבכל עליה, וכמה חשוב שלא לדכא אותה בגלל הבנה מוטעית.

הדברים נלקחו מתוך הספר "בוסר המלאכים", הדרכה להורי המתבגר שעתיד לצאת בקרוב. ניתן לתמוך או לרכוש דרך עמוד הפרויקט בהדסטארט