הילד העיוור בדמעות שליש: "האר עיניי בתורתך", והלא יאומן קרה

היה זה בירושלים, בתקופה בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא היתה תרופה למחלתם. בירושלים חי הילד בצלאל ז'ולטי בן ה-10, יתום מאביו, שאמו האלמנה גידלה אותו לבדה במסירות עילאית.

בלבה פנימה, התפללה אמו כל העת שתתמיד בריאותו של בנה ולא ייפגע חלילה מהמגפה המשתוללת. אך, מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד בצלאל חוזר לביתו מהתלמוד תורה, ובפיו בשורה מפחידה: 'אמא! כואבות לי מאוד העיניים'...

למחרת חוזר בצלאל מהתלמוד תורה, והנה עיניו נפוחות מאוד. הילד הובהל לרופא, שאבחן את המלחה הקשה. בצער רב הוא מספר לאם המודאגת שבנה היקר חלה במחלת העניים המדוברת, אין הרבה מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים.

אכן, כך היה. בצלאל זולטי, הילד המוכשר, אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה - נתעוור.

האם לא ידעה את נפשה מרוב צער, כל חלומותיה מגדלותה של בנה נגוזו, איך יוכל עתה ללמוד את התורה הקדושה אותה כ"כ אהב? בצרתה הגדולה, החליטה האם שהיא הולכת לתפוס אומנות אמותיה, והכינה את צעדה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו'.

לתפילה זו לקחה את בנה בצלאל, וכיוון שהיה עיור, שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה בירושלים עד לקבר רחל. מרחק הליכה של שעתיים.

בהגיעהּ לקבר רחל, פרצה בזעקות שבר לקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו, שהרי כל חפצו ונפשו הוא להמשיך לעסוק בתורתו הקדושה.

אל תפילותיה של האם הצטרף הילד בצלאל ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר הילד: 'הקב"ה, אני רוצה לבקש ממך בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי: אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אמי היקרה שאני כה אוהב, אני מוכן אף לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה מסכים אני שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת - אני מוכן להקריב ולא לראות יותר לעולם. אבל, על דבר אחד איני מוותר: אני רוצה לראות את תורתך הקדושה.

"אני בסך הכל ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה. תורתך הקדושה גדולה ורחבה היא, אני רוצה להמשיך ללמוד אותה, ולשם כך חייב אני את מאור עיני חזרה'', מירר הילד הקטן בבכי קורע לב.

דמעותיו של הילד יצרו מעין נחל ארוך שזרם על למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך, תוך כדי בכיות רמות נרדם הילד על העגלה שנשאה אותו לקבר רחל, ואמו החזירה אותו לביתם, כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה.

למחרת בבוקר, מתעורר בצלאל, והנה הוא מבקש מאמו ללכת לתלמוד תורה, אך אמו התפלאה מאוד: 'איך תלך, ילדי החמוד? הרי אינך רואה דבר'. ענה לה בצלאל הקטן: 'אמא, ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה'...

הבינה האם שנעשה כאן נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור נשמעו לפני כסא מרומים. היא רצתה לקחת את בנה אל הרופא, אך לתדהמתה הילד סירב.

''קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה", הסביר לאמו בלהט. "אינני יודע כמה זמן אני עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ורגע ללימוד התורה הקדושה, כי מי יודע כמה זמן עוד אראה''. כך גם בימים הבאים התעקש הילד שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא.

ברבות הימים, גדל הילד ונהיה הגאון רבי בצלאל, ושמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות תלמודו, עומק סברותיו ופלאי התמדתו, כאשר היו באים אל אמו ומשבחים אותו בפניה, היתה משיבה להם: ''אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו, לר' בצלאל, כדי להגיע להיכן שהגיע''...

באדיבות אתר 'דרשו'.