מה בעצם קיבלנו בהר-סיני? חלק ב’

בכתבה הקודמת למדנו על התורה שבעל פה, שהנה ביאור ופירוט של תרי"ג מצוות אותן קיבל משה רבנו בהר-סיני, ולימד את בני ישראל בעל פה, כפי שנאמר בתורה: "ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם" (דברים ה כח).

אנו מוצאים עדויות לידיעת התורה שבעל פה בדור המדבר. כך לדוגמה, כאשר בני ישראל ראו איש מקושש עצים ביום השבת (במדבר טו, לב), ידעו שהוא עבר על אחת מ-39 המלאכות האסורות בשבת, ואסרו אותו. אולם באף פסוק בתורה לא נמסרו המלאכות האסורות בשבת, ומכאן שלמדו זאת במשה בתורה שבעל פה אותה מהר-סיני. בלעדי הדרכה מעשית זו, לא היו יודעים שהמקושש חילל את השבת (האם מישהו היה מעלה על דעתו, שלקושש עצים מן הקרקע היא מלאכה בשבת?).

בגמרא (שבת דך צו, ב) יש שלוש דעות מהו מקושש: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, או תולש או מעמר. כל אלו הן מלאכות שללא פירוט מפי משה רבנו, לא היו משערים שהן אסורות יותר מחיתוך סלט בשבת. מהי בעצם מלאכת מעמר? איסוף פרות מפוזרים לחבילה אחת בשדה. כדי לדעת זאת נדרש ביאור. יש כאן הוכחה אפוא שהיתה לבני ישראל מסורת שבעל פה בדור המדבר, שלא נמסרה בכתב.

בנוסף, כאשר נדרשו להרוג את המקושש, משה רבנו התבקש לשאול את ה' בדיוק באיזו מיתה להורגו. מה ששוב מוכיח שבני ישראל לא היו מוכנים לבצע אף מצווה ממצוות התורה בלא ביאור מדויק מאת ה'. הם ביקשו הדרכה מעשית וביאור למצוות, ולא סמכו על פרשנות אישית של דבר השם.

ראיה נוספת הנוגעת לשבת, נמצאת בספר ירמיהו (פרק יז, כב), כאשר הנביא מוכיח את העם על התרשלות בשמירת אחד מדיני השבת: "כה אמר ה', הישמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים".

כידוע, בספר התורה לא נמצא איסור מפורש על הוצאה מרשות לרשות, אולם ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל על כך שנושאים משא אל בתיהם בירושלים (כמו כן מדבריו הקודמים של הנביא, אנו למדים שהוצאה מרשות מרשות היא איסור נוסף בהלכות שבת, השונה מאיסור מלאכה, כפי שאמר בפסוק כד': "והיה אם שמוע תשמעון אלי נאום ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה כל מלאכה").

הנביא מוכיח את העם על הלכות הוצאה מרשות לרשות אותה קיבלו ממשה רבנו בעל פה. זו ראיה נוספת למציאותה של מסורת שבעל פה אותה למדו ישראל, הכוללת בה פרטי דינים שאינם כתובים בספר התורה.

יש להניח כי בזמן מתן תורה לא היה שם נפרד לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי הם נלמדו כאחד. כלומר, אב שהיה קורא עם בניו את הפסוק "וזבחת... כאשר צויתיך" (דברים יב, כא) היה מסביר להם בעל פה את כל הלכות שחיטה שקיבלנו ממשה רבנו בהר-סיני. כשהיה מגיע לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ) היה מסביר לבניו בעל פה את הלכות מזוזה שקיבלנו; כשהרב היה לומד עם תלמידיו את הפסוק "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, ט), היה מפרט לתלמידיו בעל פה את 39 האסורות בשבת, וכשהיה מגיע לפסוק "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א) היה לומד איתם הלכות גיטין.

במילים אחרות, לימוד התורה שבעל פה לא היה נפרד מלימוד התורה שבכתב. התורה שבעל פה היתה נלמדת כהסבר מפורט לקיום המצוות המעשיות שבספר.

ניתן לראות זאת בפסוק מפורש: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) - להגות אין פירושו רק לקרוא מה שכתוב "כמו תוכי", כי אם לעיין במצוות, ללמוד אותן לעומק, להסביר ולפרט אותן. גם זהו פסוק מפורש המצווה כל אב בישראל: "ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו, ז), התורה דורשת שנשנן אותה וגם שנדבר בה.

לצורך ההמחשה, ולהבדיל אינספור הבדלות, ננסה להמחיש את המצוות הכתובות בספר התורה כמעין "אינדקס" אשר מתעד ומוכיח את כל המצוות שקיבלנו בהר-סיני, אשר לימודן נועד להתבאר בתורה שבעל פה (באופן מפתיע, התורה שבעל פה כונתה לראשונה בשם זה רק לאחר שהועלתה על הכתב, רק אז נולד הצורך להבדילה בשפתנו מן התורה שבכתב).

לחובת השמיעה לתורה שבעל פה צריך להוסיף את המצווה לשמוע להוראות החכמים ותקנותיהם. הסנהדרין היתה מורכבת מ-70 זקנים (רבנים) אשר ביארו את התורה לישראל, ופסקו על פיה הלכות לכל דור. הידעת שמוסד הרבנים נוסד לראשונה בדור המדבר בידי משה רבנו? בפרשת יתרו ובפרשת בהעלותך מסופר כיצד הקים משה רבנו את מוסד הרבנות הראשון, וציווה את עם ישראל לשמוע להוראות חכמי-התורה שבכל דור: "ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במדבר יא, טז).

משה רבנו מצווה את עם ישראל מפי ה': "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך... ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ח-יא).

פירוש הדבר, שכל נושא שלא מבורר לנו בקיום התורה, יינתן לפסיקת החכמים. וכך אכן עשו חכמינו במשנה והגמרא, ביררו לנו כל דין ודין לאשורו מן המקורות. 

נמצאנו למדים שמושג "הרבנים", היה מאז ומעולם חלק אינטגרלי -בלתי נפרד- מן התורה שקיבלנו בהר-סיני. הרבנים הם שהצטוו להדריך את העם וללמדו כיצד לקיים את תורת ה'.

מדוע התורה שבעל פה נמסרה דווקא בעל פה?

מטרת המסירה בעל פה - היתה לצורך הבנתה המדוייקת, כי אבות ורבנים מוסרים לבניהם ותלמידיהם את ההוראות בשפה ברורה שיוכלו להבין, בלשון מעשית, מבלי שיתחבטו בפירושים (הרי בכל דור נוצרים מושגים חדשים, שינויים לשוניים, שינויים היסטוריים ותרבותיים שונים. המסירה בעל פה היא אישית יותר, ומונעת אי דיוקים ואי הבנות של דברי הראשונים).

כמו כן, אני מניח שישנה מטרה נוספת לתורה שבעל פה, והיא לשמור את התורה בידי מלמדיה החכמים, באופן המחייב את בני העם לגשת וללמוד מחכמיהם את החוקים, ולא לפרש את הדברים כרצונם האישי בכוחות עצמם. ללא תורה שבעל פה קיים תמיד הסיכון שעמי הארץ שלא הקדישו את חייהם בלימוד התורה, יבואו ויעשו לעצמם היתרים וסילופים בה כרצונם.

מדוע התורה שבעל פה הועלתה על הכתב?

התורה שבכתב והתורה שבעל פה נמסרו לישראל לפני 3300 שנה ממשה. התורה שבעל-פה הועברה בעל פה מדור לדור על ידי החכמים לתלמידיהם והאבות לבניהם עד חורבן בית המקדש השני לפני כ-2000 שנה. עם חורבן בית המקדש השני ירד עם ישראל מדרגתו הרוחנית, ונכנס לתקופה של גלות. הרומאים היו הורגים את מוסרי התורה ומלמדיה.

בשל חשש שתישכח, הועלתה התורה שבעל פה בלית-ברירה על הכתב בידי רבי יהודה הנשיא בספרים הנקראים "שישה סדרי משנה" (ע"פ הוראת השעה הנלמדת מן הפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך").

כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה:

"ולמה עשה רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, (לכן) חיבר חיבור להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח (וסמך על מקרא שכתוב, עת לעשות לה')".

התנאים והאמוראים, שהיו חכמי הדורות שחיו קודם ואחר החורבן, דנו וביארו את כל ההלכות המובאות במשנה, כל דבריהם נכתבו במסכתות התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי (-התלמוד נקרא בארמית בשם "גמרא"). התלמוד הבבלי נערך בידי רבינא ורב אשי לפני כ-1500 שנה, על פיו נפסקו כל ההלכות שאנו מקיימים.