לומדים תורה
הרב עובדיה יוסף בדרשה מצמררת: כמה צריך אדם לשמוח בייסורים בעולם הזה
"לפעמים אדם מהרהר מה חטאתי? דע לך שהכל לטובתך לאושרך, כדי שיכנס מיד לעולם הבא בלי שיצטרכו לנקות אותו". הדברים מלוקטים משיעורי הרב, ומובאים בלשון קדשו הטהורה
- מעדני המלך - משיעורי מרן זצ"ל
- פורסם י"ט תמוז התשע"ח |עודכן
(צילום אילוסטרציה: פלאש 90/ יואב ארי דודקוביץ’)
בני אדם לא למדו תורה חושבים שבזה נגאלים מהיסורין, וכי בבתי הספר הממלכתיים מלמדים אותם שיש עולם הבא והשארת הנפש ועומדים ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה, חושבים שיש רק עולם הזה, כמו שהיה עשיו לא מאמין שיש עולם הבא, היה יעקב אומר לו שיש עולם הבא, ועשו היה לועג עליו, ועל כן אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ואמרו חז"ל שכפר בעיקר, מי שאינו מאמין בעולם הבא הוא גלגול של עשיו. לכן כל אחד צריך לדעת, עולמנו זה הוא עולם הבל, אשרי אדם שהולך לשם עם מצוות ומעשים טובים, נותנים לו את השכר שלו, מניחים אותו בגן עדן, בין הצדיקים, ואם יש יסורין יודע 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה' , וכי יש אדם נקי מעוונות? 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' , ישמח שהיסורין בעולם הזה ולא יתבייש בעולם הבא בפני הצדיקים, לכן לפעמים אדם מהרהר מה חטאתי? דע לך שהכל לטובתך לאושרך, כדי שיכנס מיד לעולם הבא בלי שיצטרכו לנקות אותו.
* * *
כשאדם קורא בזוה"ק כל גופו רועד ממה שכתוב שם, אין לך שום נשמה אפילו של צדיק גדול, שלא תסבול יסורין לפחות שלשים יום, משעת הפטירה ועד אחרי שלשים יום, כי כל עשרה ימים צריך לעלות לעולם אחר, כאן אנחנו בעולם העשיה, אח"כ עולה הנשמה לעולם היצירה, ואח"כ לעולם הבריאה, ואח"כ לעולם האצילות, וכשעוברת מעולם לעולם צריך לשפשף את הנשמה שתהיה זכה וברה, כמו שאמר דוד המלך 'תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין' , וכי כשמכבסים לא משפשפים? עולם היצירה זהו עולם של צדיקים ובכדי שהנשמה תוכל לעלות אליו צריכה לסבול יסורין ולהצטער עד שעולה, וכן כשרוצה לעלות לעולם הבריאה, ומעולם הבריאה לאצילות, שם יושבים הצדיקים לפני הקב"ה עליו נאמר 'לא יגורך רע' , אפילו דבר קל כתם דק מאוד נראה שם, ולכן ביום השלשים עושים אזכרה.
וכל הצער שסובלים בני המשפחה בימי השלשים הם מקילים על הנשמה, בכל מנהגי האבל הם מקילים על עונשו, ואחרי שלשים אסור להתקשות על המת יותר מדאי ולנהוג אבלות, שזהו סכנה לחיים וסכנה לנפטר, כמ"ש בגמ' מועד קטן כז ע"ב באלמנה שבעלה הלך למנוחות והיו לה שבעה בנים, והנה נפטר לה בן אחד, היא לא התנחמה אלא ישבה יום ולילה ובכתה, שלח לה רב הונא שתפסיק מבכיה, והודיע לה שזה סכנה לבן אחר, אך לא שמעה והמשיכה לבכות, נפטר לה עוד בן, וגם עליו היתה בוכה והזהירה רב הונא ולא שמעה עד שקברה את שבעת בניה, והמשיכה לבכות, שלח לה רב הונא שתכין תכריכים לעצמה אם אינה מפסיקה לבכות, וגם היא מתה ונעקרה כל המשפחה מהעולם.
חייב אדם לקיים כל מה שאמרו חז"ל שנתנו קיצבה לכל מנהגי האבלות, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה , 'הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו' , הקב"ה יותר רחמן מאיתנו, 'הצור תמים פעלו כי כל דבריו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא' .
הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך".