כיבוד אב ואם: באלו מקרים הבן אינו חייב לשמוע בקול הוריו?

ציווי כשאין הנאה

בן שנתבקש מהוריו לעשות דבר שאין להם הנאה ישירה ממנו, מן הדין אינו חייב לשמוע להם. ומכל מקום לכתחילה טוב שישתדל לעשות את רצונם גם בדברים אלו. ובודאי שבדברים אלו ראוי להחמיר, וכלשון התלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) שמצות כיבוד אב ואם היא "מצוה חמורה שבחמורות". (ב קה)

למשל: בן שאמרו לו הוריו אל תקנה בית פלוני או שדה פלונית, והבן רוצה לקנות את אותו בית או את אותה שדה, מאחר ואין להורים הנאה בזה, מן הדין אינו חייב לשמוע להם.

וכמו כן, בן שאמרו לו הוריו, רצוננו שתפתח חשבון בבנק פלוני, והבן רוצה לפתוח חשבון בבנק אחר, מאחר ואין מזה הנאה להורים, מן הדין אינו חייב לשמוע להם. אך כדאי שבכל זה יפייס את דעתם שיסכימו עמו.

במקרים הנ"ל, אם לא נראה לבן לשמוע בקול הוריו, לא יאמר להם במפורש "לא נראה לי", אלא ישתוק או שיאמר "אני אחשוב", וכיוצא בזה. (ב קכח)

ציווי מאביו ואמו

בן שנצטווה מאביו על דבר שאין בו הנאה לאב, ונצטווה גם מאמו על דבר שיש בו הנאה לאם, אף על פי שהתבאר לעיל שצריך לקיים את ציווי האב קודם לציווי האם, מכל מקום מאחר ואין כאן חובה לקיים את ציווי האב, ומאידך חובה לקיים את ציווי האם, יקדים את ציווי אמו, ולאחר מכן יעשה את ציווי אביו. (תורה לשמה. ב קכז)

שלא לגרום בזיון

אם נצטווה הבן מהוריו על דבר שאין להם הנאה בו, אך אם לא ישמע להוריו, יגרם להם בזיון, הריהו חייב לשמוע להם. שהרי נאמר בתורה: "ארור מקלה [מזלזל] אביו ואמו", ואפילו אם היו מוחלים על בזיונם, אין בזיונם מחול, כל שכן שאין לו לעשות דברים שעל ידם יגרם להם בזיון. (ה"ע קלד, קמב)

שלא לגרום צער

אם נצטווה הבן מהוריו על דבר שאין להם הנאה בו, אך אם לא ישמע להוריו, יגרם להם צער ממעשיו, ישמע להם. (ב קיב)

אם הבן רוצה ללכת בלבוש שונה ממה שנהגו ללכת בבית אביו, או שרוצה לגדל פאות ארוכות ובבית אביו לא נהגו כן, אם הדבר גורם צער או בזיון לאביו או אמו, על הבן לשמוע בקולם. (מבקשי תורה רכ, תשובות והנהגות ועוד. ב קכג, קעג. ועיין טובך יביעו ח"ב שג)

ובודאי שבכל כיוצא בזה, על הבן לחשוב היטב היטב, וכמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי פרק ד פסוק כו): "פַּלֵס מַעְגַּל רַגְלֶךָ, וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ". דהיינו על ידי שהאדם שוקל את דרכיו ומעשיו, ויודע אימתי לנהוג כך ואימתי כך, כל דרכיו ומעשיו יהיו נכונים, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ויזכה להיות נוח למקום ונוח לבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, ישראל אשר בך אתפאר. (מבקשי תורה רכ)

וכבר אמר אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו זוטא אות טו): "לעולם יהיה אדם עניו בתורה ובמעשים טובים, עם אביו ועם אמו, עם רבו, ועם אשתו, עם בניו ועם בני ביתו, עם שכניו, עם קרוביו ועם רחוקיו, ואפילו עם הגוי בשוק, כדי שיהיה אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה". ע"כ.

חומרות והנהגות

בן שנוהג בחומרות מסוימות שאינן מן הדין, וכגון שרגיל לטבול בכל יום [במים קרים], או שרגיל להתענות תעניות שאינן חובה, כמו בערבי ראשי חודשים, ושני וחמישי בימי השובבי"ם וכיוצא, והוריו מצטערים מזה, וחוששים פן הנהגתו תזיק לו לבריאותו, ישמע להוריו וימָנע מחומרות אלו.

וכן עשה מעשה רבנו האר"י ז"ל כשהיה חולה, ואמו הרבנית שרה גזרה עליו שלא יטבול במקוה בימי החורף, ולא טבל, אף על פי שהיה קשה לו מאוד לוותר על הטבילה. וכפי שהעיד עליו תלמידו רבי יונתן סאגיס זצ"ל: "אני ראיתי למורי האר"י ז"ל, שששה חודשים של החורף ברובם, לא היה טובל מפני שהיה חולני והיה לו שבר, ואמו לא היתה מניחתו לטבול, וזה ברור אצלי". ע"כ. (שער רוח הקודש דרוש ג, דף ט ע"ג)

ואמנם המפסיק ממנהג טוב, צריך שיעשה התרה על מנהגו ויתחרט על שלא אמר מתחילה שעושה כן בלי נדר, שאילו היה יודע שיאמרו לו הוריו שלא לטבול, היה אומר בפירוש בלי נדר. ומכל מקום, אם עשה התרת נדרים, כנהוג לעשות בכל ערב ראש השנה וערב כיפור, כיון שמוסר מודעה שכל מנהג טוב שינהג, הוא יהיה בלי נדר, אינו צריך לעשות התרה שוב. (מרן בשו"ת אבקת רוכל, מהריב"ל, המבי"ט, מהר"ם גלאנטי, מהר"א ששון, מהרימ"ט, מהר"ם אלשיך, מהריט"ץ, שלמת חיים זוננפלד ועוד. יבי"א ח"ט סימן צה אות טז. ה"ע קנב ועוד)

אין לזלזל ברגשות

גם כאשר מותר לבן להתנהג בחומרות ודברי חסידות, עליו להזהר לעשותן בענוה ובהבלעה, שלא יֵרָאֶה כמתנשא וכמתגאה על אביו חס ושלום. וכל שיכול האב להיפגע מהנהגותיו של בנו, אין לו לעשותן על יד אביו כלל.

אם האבא מבקש מבנו להימנע מהנהגותיו המיוחדות, מחמת שמרגיש שבנו מתנשא עליו, [אף שאין כוונת הבן כן, חס ושלום], אין לבן לזלזל ברגשותיו של אביו, ועל כן ינהג את חומרותיו בצנעה באופן שלא יתגלה לאביו. ויזהר מאוד שלא ידבר עם אביו בעזות, שבשביל חומרות ודברי חסידות, יכול להיכשל חס ושלום בקללה של התורה שאמרה: "ארור מקלה אביו ואמו", ויצא שכרו בהפסדו. (ב קטו)

וכבר כתב מרן החיד"א: "אף שאדם מחמיר לעצמו בהלכותיו כאשר תאוה נפשו, את צנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו. וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות מסתוריו לבני אדם". (חזו"ע פסח קי) ומסופר על הגאון הגדול החכם צבי, שהנהיג לעצמו בלבד שלא לאכול דבר חם בבוקרו של שבת, מחשש שמא לא הקפידו כהלכה בהטמנת התבשיל וכיוצא, ופעם התארח באיזה מקום והגישו לכולם מאכל חם, ולחכם צבי הגישו מאכל קר. כששאל החכם צבי לפשר הענין, אמרו לו שמענו, כי רבנו אינו אוכל מאכל חם, אמר להם את החומרות האלו תשאירו לי לנהוג בביתי, אך כאן - כמוני כמו כולם. ישמע חכם ויוסף לקח.

אם הבן רואה שאביו לא נוח לו בחומרותיו, ואי אפשר לבן לעשותן בצנעה, עצה טובה שיבהיר הבן לאביו את טעמי חומרותיו ממקורות ההלכה, ובדרך זו יקל על אביו לקבל זאת. וכמו כן, ידבר עם אדם אחר שיש לו השפעה על אביו, כמו רבו של אביו, שישכנעו על זאת, והכל על מקומו יבוא בשלום.

במקום שיש לבן ספק, שאולי האבא נפגע מהנהגותיו, הנכון שיפנה לחכם שמכיר את האבא ואת הבן, שיורה לו כיצד לנהוג, כדי שלא יכשל בצער אביו חס ושלום. (תשובות והנהגות. ב קעג)

אם כל מטרתו של האבא במניעת בנו מהנהגותיו, מחמת שרוצה להצר צעדיו של בנו שלא רוצה שיתחזק ויתעלה מעלה מעלה ביראת שמים, בודאי שאינו צריך לשמוע לאביו. (ב קטז)

לצבוע את הבית

בן שהתבקש מאביו לעשות לו איזושהי עבודה, כגון לצבוע את דירתו וכיוצא, עליו להתאמץ לשמוע לאביו, אף שעבודה זו קשה עליו. ואולם, פשוט שכל ההוצאות הכרוכות בעבודה, על האב לשלמם, וכמבואר לעיל שכיבוד אב מכספו של האב.

אם האב משלם לבנו עבור עצם עבודתו וטרחתו בצביעת הדירה, ובמחיר כזה יכול האב להשיג גם אדם אחר שיצבע את דירתו, נמצא שאין בציווי זה הנאה לאב, שהרי מה איכפת לו מי יצבע את דירתו, בנו או אחר, אזי במקרה זה, מן הדין אינו חייב לצבוע לאביו. אולם אם הבן צַבָּע מקצועי, והאבא סומך רק על בנו שיצבע את דירתו כרצונו, על הבן לשמוע לאביו.

אם אין האב משלם לבנו עבור עצם העבודה והטרחה בצביעת הדירה, נמצא שישנה הנאה לאב בעבודת בנו, שחוסך את תשלום העבודה באם היה לוקח צַבָּע אחר, במקרה זה על הבן לצבוע, אף שיש צַבָּע אחר הבקי במלאכה יותר. [ואם עבור זה צריך הבן להתבטל ממלאכתו, עיין לעיל בדיני "כיבוד אב ואם בממון", שפעמים חייב גם בזה לשמוע לאביו.] (ע' מב"ת רסד, רסה, שכ)

ומכל מקום כבר בארנו לעיל, שעל ההורים להתנהג עם בניהם בנעימות, ולא להכביד עליהם בהטלת בקשות ודרישות שאין רגילות בהם, שדבר זה יכול לגרום שיכשלו הבנים ולא ישמעו לקול הוריהם כלל חס ושלום. (סימן רמ סעיף יט)

בלי בושות

אם ציוה האב את הבן בפני אנשים, לעשות מעשה שאינו לפי כבודו של הבן, והבן מתבייש לעשות כן, אין צריך הבן לשמוע בקול אביו. (ב קסג)