הלכה למעשה: האם יש מצוות כיבוד הורים בדבר עבירה?

כולכם חייבים בכבודי

נאמר בתורה (ויקרא יט ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". ומכאן למדו חז"ל (יבמות ה ע"ב): שאם ציוה האב את בנו לעבור על דברי תורה, כגון לחלל שבת, לא יאמר הבן, אשמע לאבי כדי שאקיים מצות כיבוד אב, אלא ישמע להקב"ה שאסר לחלל את השבת, מאחר שגם הבן וגם אביו חייבים לשמוע לקול הקב"ה ולא לחלל שבת, וזהו שסיים הפסוק: "אני ה' אלוקיכם" - כולכם חייבים בכבודי, אתה, אביך ואמך, חייבים לשמוע בקולי.

גם אם ציוה האב את בנו לעבור על איסור מדברי חכמים, אסור לו לשמוע לאביו. (סימן רמ סעיף טו)

אם ציוה האב את בנו שיוותר על חומרה שנוהג בה, אם הבן רואה שכוונת האב לזלזל במצוות, לא ישמע לו. אולם אם אין כוונתו לזלזל, ונותן טעם הגון לדבריו, כגון שצריך את בנו שישמשהו וכיוצא, ישמע לו. (ב קטז. כבוד הורים קעא, קעז)

הבאת שלום בין אדם לחברו

בן שציוהו אביו שלא לדבר עם אדם מסוים, והבן רוצה להתפייס עם אותו אדם ולעשות עמו שלום ולדבר עמו, וכן, בן שציוהו אביו שלא למחול לאדם מסוים, אך הבן רוצה להתפייס עמו ולמחול לו, אין לבן לחוש לציווי אביו, ואדרבה יעשה שלום ויתפייס עם חברו, ויפה שעה אחת קודם. ומכל מקום ישתדל שלא להבליט את מעשיו מדאי, כדי שלא להכעיס את אביו. (כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן רמ סעיף טז)

והנכון הוא, שקודם שיתפייס הבן עם חברו, ידבר על לב אביו, ויבהיר לו את מעלת השלום, כמה הפליגו בה חז"ל עד מאוד, ומאידך יבהיר לאביו כמה הרחיקו חז"ל וגינו את המחלוקת, וכמו שכותב הרמב"ם בצוואתו לבנו רבי אברהם, וזו לשונו: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת, המכלה הגוף, הנפש והממון, ומה נשאר עוד. ראיתי לבֵנים גדולות שהשחירו, ופחות [שרים] נפחתו, ומשפחות נספו, ושרים הורדו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו, וקבוצות נפרדו, ויחידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו והתבזו, בסיבת המחלוקת". וממשיך הרמב"ם: "נביאים ניבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו והוסיפו לספר רעת המחלוקת, ולא הגיעו לתכליתה, לכן שׂנאו אותה ונוסו מפניה, והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה. וגם אם כל שאר בשרכם אוהב מדנים, התנכרו ורחקו מקרבתם, פן תספו בכל חטאתם". ע"כ. וכידוע כי בזמנו יצאו מתנגדים נגד הרמב"ם ונגד חיבוריו, ושרפו את ספריו, ובכל זאת הזהיר הרמב"ם את בנו שלא יתערב במחלוקת כלל ועיקר, אף על פי שאין ספק שהיה הצדק עם הרמב"ם. ואם כן על אחת כמה וכמה, בויכוח ומחלוקת שיש לאדם עם חברו, שהרבה פעמים אין הצדק עמו, ואף אם הצדק עמו, ילמד ממה שהורונו חז"ל, כיצד להתנהג במקרים אלו.

וכבר כתב הרמב"ן על הפסוקים (ויקרא יט, יז יח): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'. ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך, בעשותו לך דבר שלא כרצונך, אלא תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא - לכסות שנאתו בלבך ולא תאמר לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל אליך, או ישוב ויתוודה על חטאו, ותסלח לו. ואחרי כן יזהיר, שלא תנקום ממנו ולא תיטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא תשנא אותו אבל תזכור את החטא בלבך, ולפיכך יזהירך שתמחה פשע אחיך וחטאתו מלבך לגמרי, ואחרי כן יצוה שתאהב לו כמוך.

וזו לשון אליהו הנביא זכור לטוב בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו), "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, "שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...". הלל הזקן היה אומר (אבות פרק א משנה יב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". ורבי יהודה הנשיא מצא לנכון לסיים את ששה סדרי משנה, בלשון זו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

וכתב השל"ה הקדוש: "בודאי הגרוע שבישראל, היה סובל ארבע מיתות בית דין קודם שיעבוד עבודה זרה, וחז"ל אמרו שהמחלוקת קשה היא לפני הקב"ה יותר מעבודה זרה, ואיך לא יכבוש את עצמו מלעורר מחלוקת שהיא קשה מעבודה זרה, ועל כן לא זו בלבד שלא יצטער על דבר שנעשה לו, ובגלל זה יחזיק במחלוקת, אלא אדרבה ישיש וישמח בניסיונו להעביר על מידותיו, ובעבור זה יעבירו לו על כל פשעיו".

והנה בברכת כהנים כלולות כל הברכות, אולם בסופה מסיים הפסוק: וישם לך "שלום", כי השלום הוא הבסיס לכל הברכות, אם יש שלום, יש הכל. ואם אין שלום, אין כלום. יתכן שיהיו לאדם הרבה כסף וזהב, בנים ובנות, נכדים ונינים, בתים מלאים כל טוב, דשאים, בריכות, ז'קוזי, אבל בלי שלום, אהבה ואחוה, אין זה שווה כלום, זאת אומרת אין לו כלום ביד. וכמו שאומר רש"י על הפסוק, ונתתי שלום בארץ, שמא תאמרו הרי קבלנו הרבה הבטחות טובות שיהיה מאכל ומשתה וכו', אך אם אין שלום, אין כלום? תלמוד לומר, ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן אמר ישעיה הנביא 'עושה שלום ובורא את הכל'. כי כשיש שלום יש כלי לקבל את כל הטוב והשפע הרוחני והגשמי. וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי יז א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב. ונאמר (משלי טו יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

וחז"ל (חולין ה ע"ב) דרשו על הפסוק (תהלים לו ז): "אדם ובהמה תושיע ה'", אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהם ערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה. ופירש רש"י שהם חכמים בדעת כאדם הראשון, אבל בכל זאת משימים עצמם כבהמה, דכאי רוח, אלו זוכים שיקויים בהם "תושיע ה'". והיינו שבזכות שמשפילים הם את עצמם, אף שיודעים בברור שטענתם והנהגתם צודקת, שהרי יש להם חכמה גדולה כמו אדם הראשון, בכל זאת מבטלים הם את דעתם, למען הרבות שלום ולמנוע מחלוקת בישראל, בזה זוכים הם שיושיע אותם הקב"ה בכל ענייניהם. ומי לא צריך ישועות...

ישוב ארץ ישראל

בן הדר בארץ ישראל, והוריו דרים בחוץ לארץ, ומבקשים ממנו שיבוא לדור עמם, אסור לבן לשמוע להוריו לרדת לחוץ לארץ, ואפילו שכל כוונתו כדי שיוכל לקיים מצות כיבוד אב ואם.

בן הדר בחוץ לארץ ורוצה לעלות לדור בארץ ישראל, והוריו מתנגדים שלא יעלה, אין לבן לשמוע להוריו, כיון שמצוה היא לעלות לגור בארץ ישראל, ואסור לשמוע להוריו כשמצווים אותו לעבור על דברי תורה. ואין לבן עונש חס ושלום על שאינו שומע לקול הוריו, שהרי גם הוריו יכולים לעלות עמו ויכבדם בארץ ישראל. ומכל מקום אם הוריו מבוגרים מאוד, ואין אפשרות שאחרים ישמשו אותם כאוות נפשם, ישאל מורה הוראה כיצד לנהוג. כן פסקו המהר"ם מרוטנבורג, הגאון המבי"ט, שו"ת מעיל צדקה, שמחת יהודה נג'אר ועוד. (יחוה דעת חלק ג סימן סט)

חומרת המצוה וחשיבותה

וזה תוכן תשובת הגאון המבי"ט: חייב הבן לעלות לארץ ישראל, ואינו צריך לחוש למצות כיבוד אביו ואמו, וכמו שאמרו ביבמות (ו ע"א): אם אמר לו אביו אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו? תלמוד לומר, איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה', כולכם חייבים בכבודי. וכן כאן הרי הוא ואביו חייבים לעלות ולדור בארץ ישראל, כמו ששנינו במסכת כתובות (קי ע"ב), הכל עולים לארץ ישראל. ואין לבן עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם, שהרי גם הם יכולים לעלות עמו. ומהגמרא ביבמות הנ"ל מוכח שאפילו במצות עשה של השבת אבידה, שהיא מצות עשה שבממון, שהיא מצוה קלה שניתנה להימחל, ואפילו פטרה התורה את החכם להשיב אבידה אם אינה לפי כבודו, ואף על פי כן השבת אבידה דוחה את מצות כיבוד אב ואם, כל שכן מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא חמורה מאוד ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שבודאי לא ישמע בקול אביו ואמו שמעכבים בעדו קיום המצוה. ע"כ.

בן הגר בארץ ישראל, רשאי לצאת לחוץ לארץ לאיזה זמן שהוא, כדי לבקר את הוריו, ולאחר מכן לחזור לביתו שבארץ ישראל.

אם ההורים רוצים לעלות לארץ ישראל, מותר לבנם לרדת אליהם לחוץ לארץ, כדי לקבל את פניהם, ולהביאם לארץ ישראל. וכמבואר במצוות הארץ בהלכה ובאגדה. (יחוה דעת ח"ג סי' סט)

סיגריות

בן שאביו רגיל לעשן, והתבקש מאביו לקנות לו סיגריות, הנכון שיתחמק הבן בתואנות שונות ולא יקנה, מאחר ויש אומרים שאסור מן הדין לעשן, [כן פסקו: החפץ חיים בספרו ליקוטי אמרים, עמודי אור, שו"ת השבי"ט, באר משה, תשובות והנהגות, ציץ אליעזר חט"ו סימן לט ועוד.] ואולם אם אינו יכול להתחמק בשום אופן, רשאי לקנותן לאביו.

ומה טוב, שימָנע כל אדם לגמרי מעישון הסיגריות, מאחר והעישון מסוכן מאוד לבריאות, ה' יצילנו. ושומר נפשו ירחק מזה, ויקיים בעצמו: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". ועל כל פנים, אדם שאינו מעשן, אסור לו מן הדין להתחיל לעשן. (ה"ע א רסה. וכן הורה מרן הראשון לציון שליט"א)

אם הרופא קבע באופן מיוחד שהעישון לאבא מסוכן, פשוט שאסור לבן להביא לאביו סיגריות. (ב נד)

מאכל מזיק

אבא שביקש מבנו שיתן לו איזשהו מאכל המזיק לו, לא יתן לו, כי אף שיש לאב הנאה רגעית באכילתו, מכל מקום אין ההנאה שווה בנזק הגוף. ואם נותן הוא לאביו, הרי שמפסידו יותר ממה שחושב להרוויחו ולעשות את רצונו. (ב נב)

עיתון

בן שנתבקש מאביו לקנות לו עיתון שאסור לקרותו, וכגון שיש בו לשון הרע ורכילות, או דברי מינות וכפירה, ותמונות אסורות, אסור לבן לקנותו לאביו כלל. ויאמר לאביו בעדינות, שאינו יכול לקיים את ציוויו, מאחר והתורה אסרה עליו. (כן פסק מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א)

שמירת העיניים

בן שאינו רוצה ללכת ברחוב עם משקפיים, מחמת שחושש שמא יראה מראות אסורות, והנהגתו אינה מוצאת חן בעיני הוריו, יבהיר להוריו בטוב טעם ודעת את חומרת העוון של מראות אסורות, ואשר כמה מכשולים וירידה ביראת שמים יכולים להיגרם מחוסר שמירת העיניים, ולא יוותר על הנהגתו כלל. ובפרט בדור הזה, שבעוונותינו הרבים ישנן נשים שעדיין אינן יודעות את חומרת האיסור, ומכשילות את הרבים באיסור מן התורה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ולובשות בגדים צמודים, אשר בודאי הן מודות בעצמן שאינן הולכות ב"לבוש צנוע", כי איך יתכן וזה יהיה "צנוע", בשעה שכל מטרת הלבוש להצניע את הגוף, והן עושות להיפך, רחמנא ליצלן.