כיבוד הורים: אסור לאדם לקלל את אביו או את אימו

איסור מן התורה לקלל כל אדם

המקלל כל אדם מישראל, בין איש בין אשה, בין קטן בין גדול, בין חכם בין שוטה, בין בפניו בין שלא בפניו, ואפילו הוא חרש שאינו שומע ולא יוודע לו כלל, ואפילו המקלל את עצמו, עובר באיסור לא תעשה מן התורה, והרי הוא לוקה.

כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה שיז): שלא יקלל את אחד מישראל, שנאמר (ויקרא יט יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". ואפילו המקלל את עצמו לבד, עובר באיסור מן התורה, שנאמר (דברים ד ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". (סנהדרין סו ע"א. שבועות לו ע"א. הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו. שו"ע חושן משפט סימן כז. החינוך, חרדים, שו"ת יהודה יעלה אסאד ח"א יו"ד סימן רמט ועוד. ב תקכה)

ובבאור מצוה זו כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצוה שיז): הזהירנו מלקלל איזה איש שיהיה מישראל, והוא אמרו "לא תקלל חרש". ומה ענין אמרו חרש? כי כשהנפש חפצה לנקום מן המזיק, הנה לא תסור חפצה עד שתגמול למזיק כפי רצונה. ופעמים יושלם חפצה בקללה ובחירופים לבד, ותנוח דעתה במה שהגיע למזיק מן הנזק באותם המאמרים והחירופים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה, ולא תנוח דעתה עד שיאבד לו את כל ממונו. ופעמים לא תנוח עד שתנקם ממנו בגופו בהכאות וחסרון האיברים. ופעמים לא תנוח עד שתיקח את נפש המזיק ותסלקו מן המציאות.

ופעמים תהיה רצון הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק, כפי קטנות עוונו, עד שיסתפק בצעקו וכעסו עליו וקללו אותו, ואף על פי שאותו אדם לא ישמע אותו, ולא יהיה כלל במעמד ההוא. וזהו מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס, שתנוח נפשם בזה בחטאים הקלים מאד, ואף על פי שהחוטא בלתי יודע בכעסם, ובלתי שומע גידופיהם.

ואולי היה עולה במחשבתנו, כי סיבת התורה שאסרה קללת איש מישראל, בגלל הצער והכאב שישיגהו בזה, אבל קללת חרש כיון שאינו שומע ולא יכאב לו, אין המקלל יהיה חוטא בזה, לזה הודיענו התורה שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל בלבד, אלא גם בענין המקלל, שהזהירה שלא יניע את נפשו אל הנקמה, ולא ירגילה לכעוס. עד כאן מהרמב"ם.

וכתב בספר החינוך (מצוה רלא), משרשי מצוה זו, שמנענו ה' מהזיק בפינו לזולתנו, כמו שמנענו מהזיק לזולתנו במעשה [הכאה]. וכענין זה אמרו חז"ל (מועד קטן יח ע"א): ברית כרותה לשפתיים, כלומר שיש כח בדברי פי האדם. ועיין במה שהובא לעיל מזה, בשם הרב פלא יועץ.

איסור נוסף למקלל אב או אם

המקלל את אביו או את אמו, לבד מאיסור תורה שעבר על קללת כל אדם מישראל, עובר איסור נוסף מן התורה.

והמקלל את אביו או את אמו בשם ה', אזי כשבית המקדש היה קיים, היה מקבל עונש שניתן לאדם שעובד עבודה זרה או מחלל שבת. (סנהדרין דף נג ע"א)