איך נרחיק את הילד מהרחוב ונמלא אותו באהבת תורה?

ללמד ולחנך את הילדים מתוך שמחה ומתיקות, היא־היא מסירות הנפש של דורנו, היא־היא המשימה החשובה ביותר. ומדוע קראנו לכך מסירות נפש? - מפני שזה אכן קשה, אולי אפילו קשה מאוד. שהרי גם למחנך בתלמוד תורה, וגם להורים בבית, יש מצוקות ומועקות המכבידות עליהם וגורמות להם לעתים תכופות להיות במצב של חוסר־שמחה.

לא נתעלם מן העובדה, המצערת לכשעצמה, שאין כיום כמעט אף אחד שנמלט מההרגשות הללו. אמנם, ככל שענייני האמונה והבטחון חדורים יותר בלב האדם, נספגים בו כוחות המאפשרים לו להתגבר על כל מצוקותיו, אבל המציאות בשטח מדברת בעד עצמה, ומוכיחה שרבים מהסובבים אותנו מגיעים למצבים לא קלים, והנה מגיעה השעה שבה צריך המלמד 'לשכוח' מכל מה שאופף אותו, וללכת לת"ת ולהרביץ תורה בתלמידיו.

וכיון שאף אחד מאתנו איננו מלאך, זה לא קל, וכפי שציטטנו ממרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א בפתח הפרק. ואי אפשר להתעלם מכך. לכן, משימת החינוך בדורנו היא משימה של מסירות נפש. שהרי לא צריך להיות מחנך וותיק כדי להבין שבלי שמחה לא ניתן להגיע לשום דבר, בוודאי לא לחדור ללבבם של התלמידים.

ומאידך, כפי שאמרנו, גם המחנך איננו מלאך, וגם אותו תוקפים מדי פעם מצבים קשים. ולמרות הכל, הוא נדרש להתגבר על הרגשתו האישית, למען התלמידים.

מציאות שבה דורשים מהמחנך להתעלות מעל עצמו, ולצאת אל התלמידים בפנים מחויכות - היא בבחינת מסירות נפש. וכיון שאת הילדים לא ניתן לשַׁקֵּר, ואם השמחה של המלמד לא תהיה אמיתית הם ירגישו בכך מיד, הרי שהשמחה הזו צריכה להיות אמיתית! מכל הלב! למרות הבעיות האישיות האופפות אותו, ואת כולנו, מכל עבר!

ומה זו אם לא מסירות נפש!

"אי אפשר לחנך בלי שמחה"

בתקופת לימודיי בת"ת 'עץ חיים' בירושלים זכיתי להימנות על תלמידיו של המלמד הנודע, הגאון רבי נטע פריינד זצ"ל, שנפטר לא מזמן. סיפרו עליו, על רבי נטע, שנהג לרדת מדי פעם מירושלים לבני ברק על מנת להיוועץ בענייני חינוך עם מרן החזון איש זצ"ל.

רבי נטע היה נכנס לבית החזו"א באימה ויראה, כיאה וכיאות לרבן של כל בני הגולה. פעם, כאשר נכנס לחדרו של מרן, אמר לו החזון איש: 'רואה אני על פניך שאינך מצוי בשמחה, ותדע לך שאי אפשר לחנך ילדים בלי שמחה. אי אפשר'!

רבי נטע הרהיב עוז ושאל: 'אולי ילמדנו רבנו מה היא הדרך הנכונה להגיע לחינוך־בשמחה'?

ומרן זצ"ל השיב במתק־שפתיו: כולנו לומדים בש"ס על קנייני 'חזקה' ו'משיכה', וכולנו יודעים שקנין משיכה הוא יותר טוב מחזקה. גם כאן נמליץ ונאמר, שאם ברצוננו להנחות את הילדים בדרך־אמת, ולעצב את אישיותם באופן היעיל ביותר, כדאי לנו לאמץ את קנין ה'משיכה', דהיינו למשוך את לבבם אל הלימוד על ידי שנמתיק להם את מילות הגמרא, וּנְבִיאֵם למצב של שמחה בתורה.

כי אם נאמץ לעצמנו את קנין ה'חזקה', ונעשה את מלאכת החינוך בחוזקה ובכפייה, לא נגיע רחוק.

להביא את הילד למצב של "תורתך שעשועי"

מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל אמר זאת במלים אחרות. כשהגיע אליו פעם אחד מתלמידיו האברכים ושאל מה היא העצה היעוצה לחינוך הילדים בדורנו, השיבו ראש הישיבה, הגאון הנערץ, ואמר:

הדרך היחידה שגם תרומם את הילד מעלה־מעלה באהבת התורה, וגם תְּמַלֵּט אותו מכל מרעין בישין ומגירויי הרחוב, היא, להביאו למצב של 'תורתך שעשועי'. הרי כאבא לילדים, הינך יודע - אמר ראש הישיבה - שכאשר הילד מצוי בתוך משחקיו ושעשועיו, הוא שקוע בהם כל כך עד שאי אפשר להפריד אותו מהם.

כאן הוא משַׂחֵק עם אוטו־שַׁלַט, ושם הוא מסיע את הרכֶּבֶת האלקטרונית שלו; כאן הוא בונה גשר מ'לגו', ושם הוא מטפס על 'גורד שחקים'. ולֵך תנסה עכשיו להוציא אותו מהמשחק... הוא הרי יזעק זעקה גדולה ומרה...

אפילו בהגיע שעת האוכל, הוא יסרב בהחלטיות לעזוב את משחקיו אלה. גם המאכלים הטעימים ביותר לא ימשכו אותו, כאשר למול עיניו נמצאים משחקי־שעשועיו! גם הורים שלא ניחונו בכישורים חינוכיים, יבינו שהסיבה לכך היא מפני שהילד נמשך אל העונג שנגרם לו מהמשחקים.

מטרתו הנשגבה של המחנך, אמר הגרח"פ שיינברג זצ"ל לתלמידו, היא להביא את הילדים לכך שלימוד התורה ייחשב אצלם אף הוא בבחינת 'שעשוע'. ואם נגיע לכך, לא נצטרך לנקוט באמצעים כלשהם על מנת לשכנע אותם ללכת לבית המדרש. הם יעשו זאת בלעדינו; הם ירוצו אל בית המדרש, על מנת לזכות ולעסוק בשעשועים אלה.

ופשוט וברור הוא ש'שעשוע' ו'כפייה', תרתי דסתרי הם. אם המלמד משתמש בקביעות בדרכי־כפייה ואילוץ, לעולם הוא לא יוכל לשמח את לב תלמידיו, ו'לשעשע' אותם בלימוד התורה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.