אחד הניסיונות הקשים הוא כאשר נולד ילד בעל תסמונת־דאון

כאשר מתרגשת על האדם רח"ל צרה ומצוקה, עשויה הצרה בעצמה להפוך למנוף אדיר של חיזוק באמונה ובבטחון בבורא יתברך.

הגם שאף אחד מאתנו אינו יודע חשבונות־שמים, יתכן בהחלט שכל בואה־לעולם של הצרה הזו היא כדי להעמיד את האדם על מקומו הנכון, ולחזק את כל בני ביתו. ואם יקבל את הדין באהבה, וימשיך לעבוד את בוראו בשמחה, תיהפך הצרה למקור־השמחה העתידה לבוא על ביתו.

יש והינך נתקל בסיפור, ומידת ההתפעלות שלך מגבורתם של אנשי המעשה ההוא, כל כך גדולה, עד שבשלב מסוים אינך יודע אם אפשר להאמין לסיפור, אם לאו. במקרה דלהלן קיבלנו על כך עדויות ברורות, ואף נפגשנו עם בעל המעשה, ולכן אין ספק שהדבר קרה במציאות, ולא מדובר בהלצה...

מי שאינו אמון, חלילה, על אמונה ביחידו של עולם, הרי כשהוא שומע על צרה שהתרגשה על משפחה מסוימת, הוא מתבטא "כל אחד וה'שק' שלו". הביטוי השגור בפיהם של יהודים מאמינים הוא שונה לחלוטין: "כל אחד והנסיונות שלו בחיים".

כי ברור שלכל אדם ולכל משפחה יש נסיונות שונים לחלוטין. האחד נתקל בקשיים כלכליים, והשני בחינוך ילדיו; האחד נאלץ להעביר הרבה מזמנו בעניינים רפואיים, בעוד שאצל חבירו מוקדשת אנרגיה רבה לנושאים אחרים, וכידוע לכל באי־עולם.

ותמיד, כאשר שומעים על הנסיון של השני, קל מאוד לומר 'זה נסיון וצריך להתגבר עליו'... אבל כאשר הצרה מתרגשת על האדם בעצמו, יש והוא אינו מחזיק מעמד, למרות שאין ספק שניתנו לו כל הכוחות לכך, שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מעמידם בנסיון שהם אינם יכולים לעמוד בו.

אינם מתביישים

אחד הנסיונות הקשים של בני־זוג הוא כאשר נולד להם ילד בעל 'תסמונת־דאון'. דומה שאין צורך להסביר מדוע זה כל כך קשה...

ברם, למרות שהטראומה הראשונה היא קשה, ואי אפשר להתעלם מכך, חלק גדול מההורים לוקחים את הענין מתוך אמונה שלימה בבורא עולם, ומביאים את עצמם לידי החלטה שמאחר והדבר כבר התרגש עליהם, סימן שיש להם את הכוח לעמוד בנסיון הקשה.

במהלך השנים יצא לנו להיפגש עם הורים רבים כאלה, הגורמים לחיזוק עצום עם כל מי שבא בסביבתם. הם אינם מתביישים בילד זה, יוצאים עימו לטייל, מביאים אותו לבית הכנסת, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להפנים את הידיעה שמדובר בנשמה טהורה וקדושה שירדה לעולם, על מנת לתקן דברים מסוימים, שרק הוא יכול היה לתקנם, ודוקא באופן זה, וממילא - אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו ההורים הזוכים לגדל את הנשמה הזו, ולהביאה לידי תיקונה.

האמת הפשוטה והברורה הזו, מחזקת גם את כל הקרובים אליהם, ובגלל זה הם אינם מתרחקים מהילד, אלא אדרבה - משתדלים אף הם לסייע במידת יכולתם.

אבל יש משפחה אחת שעשתה את זה באמת בצורה הכי־הכי 'תִּקְנִית' שאפשר להעלות על הדעת. ההורים פשוט אהבו את הילד הזה! לא יכלו להתקיים בלעדיו! הלכו איתו לכל מקום! נשאוהו עמהם בחיבה ובאהבה גלויים, וכל מי שרק נכנס לבית, שמע על־אתר הרצאה מרתקת ומאלפת אודות הנשמה הקדושה הזו שבאה לעולם.

אנשים מיוחדים במינם

רצה הקב"ה וחייה של הנשמה הזו היו קצרים, ובהגיעו לגיל 4 נפטר הילד. עכשיו בואו ונחשוב מעט: נכון שמדובר במוות, בטראומה נוספת הפוקדת את ההורים המובילים את בנם לבית הקברות, ונכון גם שאף אחד מן ההורים לא יעלה בימי ה'שבעה' ולו חיוך קל על פניו, אבל האם אפשר להתעלם מן העובדה שמדובר גם ב'הקלה' מסוימת על עומס־החיים של המשפחה ההיא, שלא תצטרך מעתה להיות מוטרדת מצרכיו המיוחדים של ילד כזה, ותוכל לשוב כביכול לחיי השגרה?!

אבל, כל מי שהיה בימי ה'שבעה' בבית ההוא שעליו אנחנו מדברים, יצא משם בהרגשה שההורים הללו הם אנשים מיוחדים במינם. קולות הבכי וביטויי היגון שיצאו מעמקי ליבם של ההורים, נטעו את ההרגשה בלב המנחמים שאכן מדובר באבידה אמיתית, ושאכן ההורים - וגם יתר הילדים - מרגישים שחבל על דאבדין, חבל שלא זכינו להמשיך ולגדל נשמה קדושה שכזו!

כל אחד מבין שהרגשה כזו אי אפשר להוציא בצורה של 'הצגה'; זה פשוט לא הולך. אי אפשר לתעתע בציבור גדול של מנחמים, שכל אחד מהם הרגיש בצערם הנורא של ההורים.

'חיזוק של דיעבד'?! - לא ולא

צער זה נוצר, כמובן, לאחר האמונה הפשוטה שפעפעה בליבם מאז לידתו של אותו ילד, שלא מדובר ב'חיזוק של דיעבד', אלא שהקב"ה רצה לזַכות אותם בזכיה מיוחדת במינה, ולכן העניק להם מתנה כל כך גדולה, ומכאן הצער הגדול שהורגש בליבם עם פטירתו של הילד.

אבל, ההורים הללו לא הסתפקו רק בהבעת־הצער שלהם. הם גם עשו מעשה, ומעשה זה ראוי שייחרט בליבם של שלומי אמוני ישראל, שיקחו מכך דוגמא מאלפת כיצד לעבור את הנסיונות שהחיים מציבים בפניהם, בעיקר בחינוך הילדים.

ימים ספורים לאחר ה'שבעה' על פטירתו של הבן־יקיר בעל התסמונת־דאון, התפלאו השכנים לראות את ההורים יוצאים לרחוב עם ילד אחר, בעל אותה תסמונת, ובדרגה קשה יותר מזו שהיתה אצל הקודם.

פתרון החידה היה ברור מאליו; הבעל והאשה שגידלו במסירות כה מופלאה את הבן הקודם, בראותם את שורש קדושת נשמתו, החליטו שאם הקב"ה לקח מהם את הבן הביולוגי שלהם, הם לא יוותרו על המצוה העצומה בגידולו של ילד כזה, ופתחו בחיפושים אחר 'תסמונת' נוסף, שאין לו בית, כדי לאמצו ולהביאו לביתם־שלהם.

וכך עשו. עד מהרה התברר להם שאפשרויות האימוץ של ילדי תסמונת־דאון הן רבות, משום שהמשפחות המבקשות לאמץ ילדים - אינן רוצות להתעסק עם סוג כזה, ולכן ההיצע הוא רב עד מאוד.

ההורים הגיבורים הללו אימצו ילד נוסף עם תסמונת דאון, והם מגדלים אותו במסירות ובנאמנות שאין למעלה הימנה, כיאה וכיאות לנשמה קדושה כזו.

ילדי הבית היו שותפים למשימת הקודש

יצוין שבני הזוג זכו לגדל גם מספר גדול, בלעה"ר, של בנים ובנות בריאים לכל דבר, ובשל כך גְּדֵלָה הַפְּלִיאָה יותר ויותר, שכן טבעי היה שלאחר פטירת הילד ירצו ההורים להחזיר לילדיהם האחרים את השלווה שאולי ניקחה מהם מאז לידתו.

אבל מתברר שגם כל ילדי הבית שותפים לאותה משימת־קודש שלקחו על עצמם ההורים, וגם הם מסייעים בפועל לגידולו של הילד, ונרתמים לכל דבר וענין המתבקש מהם.

מה נאמר ומה נדבר: יש הרבה מה ללמוד מבני זוג שכאלו, והכל התחיל מן הסתם כשההורים אמרו לעצמם שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, והאמינו בכך לא רק מן השפה ולחוץ אלא באמונה שלימה ממש, ואז - הכל נראה אחרת.

הם האמינו, ומאמינים, שזו הטובה הגדולה ביותר שהיה אפשר לתת להם, ולא התחשבו בדעות ובהשקפות אחרות של עמי־הארץ. ואם מדובר בטובה ובמתנה גדולה, כיצד אפשר שלא לשמוח בה וליהנות מכל רגע ממנה, ובמקביל - כיצד אפשר שלא להתאבל ולהצטער כאשר המתנה הזו ניקחה מהם ועברה לעולם שכולו טוב?!

צריך להבין שלא מדובר בסיסמאות, אלא בדרך־חיים הבאה לידי ביטוי לאורך כל הדרך... אשריו לאדם היודע להתבונן בדרך זו על נסיונות החיים שלו!

כן, זה מאוד נעים, אולי אפילו מרתק, לשמוע סיפור על משפחה אחרת. אפשר אפילו להתרגש, להתפעל, לחוות את החוויות הרוחניות שלהם. אבל כל זה אינו שווה הרבה, עד שגם אנחנו מסגלים לעצמנו את הדרך הנאמנה הזו, ומתאזרים באותה אמונה שליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות. אין הקב"ה מעמידנו בנסיון שלא נוכל לעמוד בו!

וכל זאת נחדיר בליבותיהם של ילדינו. למותר לציין שהדרך החינוכית המופלאה בה נקטו ההורים, השפיעה באופן ברור על מחשבותיהם ותגובותיהם של כל ילדי הבית, שקיבלו אף הם את ההשקפה הנכונה והבהירה בכל מה שקשור להחדרתה ולהבאתה־פנימה של האמונה אל תוך הלב.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.