האם מסוגל התינוק השברירי הזה לפתור בעצמו את בעיות החיים שלו?

החינוך לתורה מגיל צעיר - על ידי הדוגמא האישית - הוא אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך. התוספות (חגיגה, דף ט"ו עמוד א') בד"ה 'שובו בנים שובבים' מביא שבברית של אלישע בן אבויה, 'אַחֵר', השתתפו אנשים רבים, ובהם גדולי הדור, עד כדי כך שמפני כבוד התורה שהיה במעמד זה, ירדה אש מן השמים.

משראה אביו את האש שירדה, ואת כבוד התורה עד כמה גדול הוא, אמר שהוא מקדיש את בנו לתורה. ומשום שהקדישוֹ רק אחרי שראה את כבוד התורה, ולא היה זה 'לשמה', הפך ל'אַחֵר'.

וזו לשון התוספות: 'וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, וכו'. אמר, הואיל וכך כוחה של תורה - אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימו בו'.

שואל המשגיח הגה"צ רבי אליה' לאפיאן: הרי כלל גדול הוא שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומדוע ה'שלא לשמה' של אבויה, האב, פעלה בצורה כל כך חמורה, ולא הביאה אותו אל ה'לשמה'?

ותירץ המשגיח, שבאמת אם היה מסתיים הענין רק בכך, לא היה הרך הנימול מתדרדר עד לדיוטא כה תחתונה, אבל מה שהזיק ל'אחר', הם הימים שעברו מאז שנולד, ואולי אפילו קודם לכן - מאז שנוצר בבטן אימו, ועד הברית, שבהם חשב אביו שלא להקדישו לתורה. והילד קלט את הרושם הזה, והבין שאביו לא מעונין שיגדל בתורה.

ימים אלו חשובים הם מאוד לעתידו של הילד, ואם אנחנו לא מעניקים בהם את ההרגשה האמיתית שרצוננו בתורה, ורק בה, הדבר משפיע על החינוך בצורה קריטית.

האם לִבֵּנוּ לא מתמלא ברחמים?

יש הורים הסבורים, ולכאורה בצדק, שהימים הללו שבהם הילד הוא כל כך קטן, לא יכולים להשפיע על גורלו הרוחני. והם אינם צודקים, ועלולים לשלם על הטעות הזו מחיר גבוה מאוד.

הבה נתבונן נא ביצור הזה היוצא בעל כרחו ממעי אמו. אין־אונים וחסר־ישע ניצב הוא בעולם החדש שאליו ירד. עד עתה שרוי היה בעולם הנשמות, בזיכוך ובצרוף, והנה שלחוהו לכאן למען לא יאכל נהמא דכיסופא, ועליו לעבוד ולעמול על עצמו במשך שנות־חייו, כאן בזה העולם, ולעמוד בנסיונות קשים ומרים.

תוהה ונבוך הוא בפני עולם רב־עוצמה שכזה, אשר מה רבים הפיתויים שיעמדו בדרכו, וינסו להניאו מלעבוד את אלוקיו עבודה תמה ולהחזיר נשמתו, בבוא עתו, טהורה וזכה, כמו שהיתה בעת ירידתה לעולם.

האם לבֵּנו לא מתמלא ברחמים על יצור פעוט וחלוש כזה? האם לא אוחזתנו פלצות לזכר כל המשברים העלולים לפקוד אותו בהתהלכו במשעולי החיים?

מצפה הוא לעזרתנו ולסיוע מאתנו, משווע הוא לרחמים מרובים, זועק בזעקה אילמת: אנא, אחזו בידי הענוגה, אשר לא טעמה עדיין טעם חטא כלשהו, ועזרו נא לי לחלוף ולהתגבר על עקולי־נתיבות ומוקשי־דרכים אשר יתייצבו בפניי.

הֶיוּ לי לעזר כדי שאוכל להיישיר מבטי אל המסילה העולה בית קל, לא למוש מהיכלה של תורה לעולמים, לשבת בבית ד' כל ימי חיי ולהיות עבדו הנאמן של אלוקים אשר בראני והשפילני לזה העולם.

אחריות עצומה

תינוק זה, אשר יצא בזה הרגע לאוויר העולם ונשם את נשימתו הראשונה, דף חלק הוא, כדברי המשנה באבות. כל האפשרויות מונחות לפניו לבחור בטוב או ברע. אל כל אשר יחפוץ, יַטֶּה את לבבו. עשה מעשה טוב, נתקרב לצד הטוב; פעל ועשה עוון בכפו, נטמא ונשתקץ, והעכיר כל העולם עימו.

ונמשיך להתבונן בו, בל נמיש מבטנו הימנו: האם מסוגל הוא, בכוחו השברירי, בזרועותיו הקטנטנות וברגליו הצמוקות, להעלות ארוכה לעצמו? היש בכוחו לפתור בעצמו את בעיות החיים שלו, ולהכריע אנה יפנה בבואו אל פרשת דרכים?

איזו אחריות עצומה מוטלת עלינו בחינוכו של פעוט זה אשר חנן אותנו ד' ברוב רחמיו? מה רב הוא הסיכון, ולעומתו השכר העצום, הצפון לנו, באם נצליח לגדלו ולחנכו לעבודת עבד, להיותו עבד לעבדי ד'?

ובגיל הינקות, שעדיין אין בכוחו לפעול ולעשות מאום בכוחותיו, הוא מסתכל ומביט עלינו, על הוריו־מגדליו, על מעשיהם ופעולותיהם, ועוקב אחריהם בעינא פקיחא.

ניחון הילד הרך בעין חדה ובוחנת עד מאוד. חש ומרגיש הוא בדברים דקים ועדינים, שאף עינו של אדם בגיל העמידה אינה קולטתם. ואף אם אין אנו רואים זאת, ולא מצליחים להבין בכושר הקליטה הזה, אך הדברים בדוקים ומנוסים. לא לחינם לקחו אמהות צדקניות את פעוטותיהם הרכים לבתי מדרשות למען תקלוטנה אזניהם קול תורה ויֵחרטו בלבם לעולמים.

שאני אב – זה לבד מכריחני לזהירות בכל דרכי

אי לזאת, כותב הגר"ש וולבה, עצם ענין החינוך מטיל על האבות אחריות עצומה למעשיהם, שיתחזקו האבות בהתנהגותם, למען לא יהיו ח"ו דוגמא רעה לבניהם.

שאני 'אב' - זה לבד מספיק להכריחני לזהירות עצומה אפילו מִדָּבָר בטל, ומכש"כ מדיבור אסור, ובזה לבד כדאי להמריצני לקיום מצוות בשמחה ובכובד ראש.

בני הקטן מסתכל בי, ותנועותיי והבעת־פניי בעת עשיית המצוה - הכל נחרט עמוק בלבו ובמוחו הרכים! וחלילה וחלילה שבנינו יראו אותנו מתרשלים פעם בקיום מצוה, או ניגשים אליה בקלות־ראש, ויהא מוטל עליהם חיוב מן הדין להוכיח אותנו.

ואוי לנו אם יוכיחו, ואוי לנו אם לא יוכיחו.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.