איה קרמרמן: "המחיצות באירועים – הן בשבילי"

לפני כשנה חגגתי עם חברה את האירוסין של בתה הבכורה. מי שכבר אירס ילדים, או הסתכל על החברים שלו מארסים, יודע שזה כאילו מישהו מתכנן להורים מסיבת ההפתעה.

הם הרגישו שמשהו מתבשל, ועדיין ברגע האמת הם מופתעים לחלוטין שזה אשכרה קורה. פייר, זה קצת מבדר להתבונן מהצד. אז אחרי השוק הראשוני, שדרך אגב לא נראה כמשבר חולף אלא מסתמן כשוק כרוני שמצריך טיפול, מתחיל המרוץ לארגון מסיבת האירוסין. זה בדיוק התהליך שעברה חברתי. ואף על פי כן היא הצליחה להפיק בביתה אירוסין סופר חגיגיים ומאוד מרגשים.

במהלך האירוע, שהתחיל להיות צפוף וזרם האנשים לא פסק מלהגיע, לקחנו שתי מחיצות, מתקפלות כאלה, וחצצנו בין אזור הנשים לאזור הגברים. זהו. מי שהבינה את הרמז זזה שני צעדים שמאלה, הלכה לחברות שלה והמשיכה לפטפט ולטחון פטיפורים. מי שלא קלטה את הרמז הייתה בבחינת אישה באמונתה תחיה, תסתובב לה בחופשיות ובחוסר טקט בבופה של הגברים. רק שמה שלנו נראה טבעי, הרים כמה גבות אצל חלק מהנוכחות.

האמת שזה תמיד ככה באירועים של בעלי תשובה. המשפחות של בעלי תשובה נוהגות להרים גבה או שתיים, או להראות את ההתנגדות שלהן במיני דרכים מרתקות. נראה שכל פעם מחדש הם מופתעים מהחוקים הלא מוכרים שה"קיצוניים" המשפחתיים מאמצים לחייהם. אחרי כמה דקות ניגשה אליי אחת האימהות, ואמרה בקול מתנשא ומלגלג: "אני לא רגילה שמחביאים אותי". "מי מחביא אותך?", שאלתי. "הפרגוד, מה זה הדבר הזה? מה אני מוקצה?". בכל זאת הם לומדים איזו מילה או שתיים מהנכדים הדוסים שלהם. "את מבינה שזה בשבילי. נכון?", עניתי לה. נראה לי שממש בלבלתי אותה. "מה זה בשבילך? את בעניין שימדרו אותך?". "תסתכלי עלי. אני נראית טוב, או לפחות השתדלתי הערב להיראות טוב. אני ממש לא אומרת את זה באיזו גאווה כלשהי. זה לא שלי. זה ממנו יתברך. אבל אני כן מודעת לזה שהוא ברא אותי כזו. למה אני צריכה שגברים אחרים יסתכלו עלי? יבחנו אותי? אני ממש לא מעוניינת שהם יסתכלו עלי, או להיות נחמדה אליהם. למה אני צריכה בכלל לעמוד לידם ולהקשיב להם? הם כאלה מעניינים וחשובים? גם ככה, באופן טבעי, אני יושבת עם החברות שלי. למה אני צריכה שאיזה גבר יידחף לנו לחבורה? ואני אגלה לך עוד משהו. מאז שאני חיה בעולם שבוחר לשמור על גברים ונשים בהפרדה, כל הגברים נראים לי אותו הדבר. כמו שאומרים שכל הסינים נראים אותו דבר. אני לא מבדילה ביניהם ולא זוכרת את הפרצוף שלהם בכלל. יותר מזה, אני אפילו לא מתאמצת לזכור אותם. אני בשחרור מוחלט מהם. את יודעת איזה כיף זה?", עכשיו עוד יותר בלבלתי אותה. אבל הפעם ראיתי שהיא גם הקשיבה. מכיוון שאני יודעת שהיא גם ככה לא מסמפטת גברים יותר מדי, ראיתי שדי מצא חן בעיניה הרעיון שהם ייעלמו לה משדה הראייה.

גם בלי מקרנה

כשראיתי שהיא הצליחה להשיל את הקליפה שאומרת שהיהדות מאמינה שנשים פחות טובות מגברים, סיפרתי לה עוד סיפור. בתחילת התשובה שלנו הייתי בבית עם הילדים. השקט הביתי נתן לי המון זמן למחשבות ולהתבוננות (המון זמן זה תיאור מבדר כשיש שני קטנטנים בבית, פלוס כביסות, אוכל וכו'). זה היה בתקופה שהתשובה שלנו קיבלה ספרינט רציני קדימה. רצנו כמו אחוזי אמוק לכיוון ה' יתברך. הלכנו לשיעורים כל ערב, לקחנו על עצמנו מיליון קבלות, גילינו את השבת, העפתי את הגופיות והג'ינס. נו, היינו באורות.

ערב אחד, אחת מהחברות שלי שגם הייתה בתהליך תשובתי, הפיקה לאיזה איש עסקים מסיבה ענקית, וביקשה שנבוא. היו לי מיליון התלבטויות מה ללבוש. פחדתי שיקלטו שאני בארון התשובה. פחדתי שמישהו יצלם אותי. פחדתי שהמקום הזה של פעם יפיל אותי. בקיצור, תחשבו כמה זמן לוקח לאישה להתכונן למסיבה בדרך כלל, ותכפילו את זה פי כמה. במסיבה, בדיוק ברגע שהחוש השישי האימהי שלי קלט שיש לי תינוק בוכה בבית ועכשיו זה הזמן ללכת, בעלי נעלם לי. התחלתי להתרוצץ ולחפש אותו, ובטעות הגעתי לרחבת הריקודים. כל מה שרציתי זה לעבור אותה, אבל מצאתי את עצמי מנסה לפלס דרך בין נשים וגברים רוקדים, ועל הדרך "זכיתי" למגע לא רצוני. אני לא מאשימה אותם, או חושבת שהם עשו משהו בכוונה. הם היו הם. אני היא זו שהשתנתה. הרגשתי נורא.

כמובן שדקה אחר כך בעלי הופיע. הצרחות שהמסכן הזה חטף, הוא לא הבין מה נפל עליו ומה נפל עליי. מרוב שהייתי נסערת ומבולבלת, לא הצלחתי להסביר לו. מה בסך הכול קרה? עברתי ברחבת ריקודים? זה לא היה הפעם הראשונה. אבל זו הייתה המסיבה האחרונה שהלכתי אליה. הבנתי שלמקום כזה אני כבר לא מתאימה. הבנתי שיש בי מקום שצריך מרחק. שמירה. שמירה מגברים שהם לא בעלי. מרחק מהתחככות מיותרת ממי שאני לא מקודשת לו. אז נכון, אני לא חושבת שהגברים הדוסים יפצחו בריקודי מקרנה סוערים. זו סיטואציה אחרת, כאילו מעודנת יותר, בצד הנכון של המתרס. אבל עובדה שהתורה אימצה גדר ברורה, גם לסיטואציה הזאת. אבל בנקודת האמת שלה, ההתערבבות היא אותה התערבבות. ואני ממש לא בעניין של להתערבב. אני בעניין של להתקדש. אז כן, הפרגוד הזה הוא לכבודי. גאון מי שהמציא אותו.

פיצה פחות מזיקה ועדיין מפנקת אש

מי שמגדל ילדים יודע טוב מאוד שברגע שהם יוצאים לחופש הם בטוחים שזה לא רק כולל את המחויבות שלהם ללמוד, אלא גם את המחויבות לשמור על גוף מוזן. מה שאומר שכל מה שבא להם זה לאכול ג'אנק וג'אנק ולקינוח ארטיק. אז בלי נדר אני אנסה לגוון בין ג'אנק לאוכל בריא. וכן, חשוב לציין שג'אנק שאנחנו מכינים בבית תמיד היה פחות מזיק מזה הקנוי. לכן החלטתי שבחופשת הקיץ אני נותנת מתכונים שאפשר להכין יחד עם הילדים, לעשות פעילות משותפת (בואו נאמר את האמת - הולך להיות לנו מלא זמן לשרוף) או שאתם יכולים ללמד אותם להכין לבד. שיהיה בהצלחה לכולנו.

חומרים לשלוש פיצות קטנות או שתיים גדולות:

לבצק: 1 כוס ועוד 3/4 כוס קמח כוסמין מלא / 1 כוס יוגורט סמיך (לא הנוזליים שבאים בבקבוק) / 1 שקית אבקת אפייה / 1 כף שמן זית

לרוטב: 8 עגבניות מרוסקות / 1 קופסה קטנה של רסק עגבניות / 1 כף סוכר חום / 1 כפית מלח / 2 כפות שמן זית

גבינה: איזו גבינה שבא לכם. אני בוחרת שלוש ומערבת מעט מכל אחת - גבינה צהובה, גבינות עיזים, פטה עיזים, פרומעז, מוצרלה או פרמזן.

אני משתדלת לשים כמה שפחות גבינה מזיקה ועדיין לתת את הטעם. לכן כשמגרדים את הגבינות בפומפייה דקה הן מתפזרות נהדר ואפשר להפחית כמויות.

אופן ההכנה:

מערבבים את כל המרכיבים של הבצק, ונותנים לו לנוח כ-10 דקות / מערבבים את המרכיבים של הרוטב בסיר קטן ומבשלים כ-10 דקות על אש בינונית, עם מכסה סגור. הרוטב צריך להסמיך, רוטב נוזלי ירטיב את הבצק (אפשר לשמור במקרר בכלי זכוכית אטום כמה ימים) / מרדדים על נייר אפייה מקומח מעט כשליש מהבצק, מורחים אותו ברוטב ומפזרים גבינות ואילו תוספות שאתם אוהבים. ראוי לומר שגם עם התוספות אפשר ליפול לחוסר בריאות. ריבוי זיתים או פטריות או תירס מקופסת שימורים זה לא גליק בריאותי / מכניסים לתנור מחומם מראש לבערך 210‑230 מעלות, כ‑7‑10 דקות. אפשר לבדוק שהבצק אפוי כשהתחתית שחומה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".