רצונו של האדם נקבע על פי דמיונו

לאחר מעשה פנחס כתוב, "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם אוֹתָם (במדבר כ"ה, ט"ז-י"ז).

השם מדיין בנוי מאותו שורש האותיות של המילה דמיון. ידוע שהתורה היא לא רק פשט, אלא כל פעולה בתורה, כל מקרה, מורה על כוחות ותנועות הפועלות בנפש האדם.

הדמיון הוא הכח החזק והקובע ביותר במערכת האדם בעולם. הוא זה שקובע עולמו הפנימי של האדם אם יהיה שמח או עצוב, עשיר או עני, בעל גאווה או עניו. כוח הדמיון הוא המביאו ליד כעס או לרוגע, הוא הדוחף אותנו לרדוף ולהשיג הישגים גבוהים יותר, הוא הגורם לנו להתייאש מכך. נמצא כי כח זה הוא הקובע את מהות האדם בעולם הגדול בכלל, ובעולמו הקטן הפנימי בפרט, שכידוע האדם הוא "עולם קטן".

נתן הקב"ה לאדם כח להשתמש בדמיונו כפי רצונו, ורצונו נקבע על פי דמיונו.

המילים "אברא כדברא" הן מילותיו ה"מקצועיות" של כל קוסם שכל מהותו מתבססת על הפעלת ה"כח המדמה", ובעצם המשמעות שלהן היא – "אברא מה שאדבר" – אני מדבר – ובורא מציאות, כאשר  הדיבור הוא תוצאה של "רצון שהתבשל" בדמיונו של האדם, במחשבותיו המצוירות, ויוצא לפועל.

בכל אחד פועל כוח הדמיון שמשפיע עלינו חזק. (תנסי לחשוב שאת אוכלת פלח לימון, ומיד תרגישי איך בלוטות הרוק מייצרות חומר הקולט את החמיצות), כמו כל דבר בעולם הזה, יש בדמיון כח חיובי הבונה ומצמיח השפעות טובות, ולהבדיל, כוח שלילי ההורס או גורם קיפאון.

נמצא שכל מידה שיש בו, באדם, יוכל להטותה לחיוב ולתועלת בעבודת השם על ידי הדמיון המפעיל אותו.

פינחס עולה בגימטרייה – יצחק, המסמל את מידת העזות, הגבורה והיראה.

פנחס משתלט על ה"מדיין" שבנפש, על הדמיונות המשתלטים על הדם באדם ומחממים אותו עד שמפעמת בו אש זרה (כדוגמת נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה). פנחס מתקן את הרצון האנוכי, הפגום, המדומיין, ופועל מתוך עזות של קדושה.

חז"ל אמרו: פינחס זה אליהו, כשם שפנחס אוחז בקנאותו ב"חרב נוקמת נקם הברית" – כך אליהו הוא מלאך הברית המקפיד ומקנא על שמירת הברית.

הקדוש ברוך הוא, בוחן לב וכליות, רואה את נקודת הקנאה שבקדושה שמפעילה את פנחס, שלא מתבלבל משום דבר ולא מפחד מאף אדם אלא פועל מתוך שיקול דעת בנקיות דקדושה וממגר את החטא הנוראי שראה אל מול עיניו.

כוחן של נשים

באמצע הפרשה נמצא סיפורן המדהים של חמש בנות שהעזו לעמוד על שלהן ולבקש ממשה רבנו את מה שבאותם ימים נראה היה כבלתי אפשרי.

רגע לפני כניסת העם לארץ ישראל, הורה הקב"ה על אופן חלוקת השטח לשבטים ולמשפחות השונות. לפי כללי חלוקת הארץ, היורשים היו גברים ראשי המשפחות. על פי ה"חוקים היבשים", חמש בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל נחלה כלל. בצעד דרמטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם בפתח המשכן, וטענו כי מצב זה פוגע בזכר אביהן ובמשפחתן. משה העביר את טענתן לקב"ה, ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלפחד דוברות"), וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור, הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים בהן למשפחה אין בנים – תעבור הנחלה לבנות.

סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת צריך להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפועלות למען קידום מעמדן של נשים הרואות את שלמות ביתן כעיקר, כשמן, "עקרות הבית".

בבקשתן בקשו: "למה יגַרַע שם אבינו מתוך משפחתו?". ענוותנותן והאחיזה שלהן בערכי המשפחה דחפה לכך שבקשתן תקבל את מלוא ההתייחסות והן זכו שהרבה מהחוקים ומהלכות הירושה נקראים על שמן עד ימינו.

מדוע הצליחו? מכיוון שיקדה בלבן אהבה אמתית ושלמה למשפחתן ולארץ ישראל, הארץ ה"טובה".

חז"ל קבעו במסכת נידה במשנה כי "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן, להבין דבר מתוך דבר ובכך לבנות בניין עד המבוסס על אחדות, אהבה ושלום.           

ה"כלי יקר" כותב באופן מדהים – שהמרגלים נכשלו במשימה כיוון שהיו גברים, ואם היו שולחים נשים למשימה – הן לא היו חוזרות פסימיות אלא אופטימיות. המרגלים חטאו בפיהם, אך אם היו "מרגלות", פיהן וודאי היה מפיק מרגליות בתיאור הארץ הטובה.

השמות של בנות צלפחד מורים על תנועה בכיוון עליה והתרוממות:

מחלה – מלשון מחול

נעה – מלשון לנוע

חגלה – מלשון לחוג

מלכה – מלשון ללכת

תרצה – מלשון לרוץ

התנועה של האדם צריכה תמיד להיות במעגל של שלמות ואמת המכוונים אל עבר הרצון האלוקי, וכך יעשו פעולותיו נחת רוח ליוצרו.