מהי בעצם תורה שבעל פה? חלק ב’

בכתבה הקודמת למדנו שהתורה שבעל פה מורכבת משני חלקים עיקריים: מצוות דאורייתא (הכוללות את דרשות חז"ל - י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן), ומצוות דרבנן (-"של חכמים").

בכתבה האחרונה בסדרה זו נעסוק במצוות דרבנן.

אלה הם תקנות וגזירות מאוחרות מזמן מתן תורה, אותם פסקו הסנהדרין והנביאים שבכל דור לפי הרשות שנתנה להם התורה לפסוק גדרים לחיזוק התורה.

התורה מצווה לגדור גדרים לשמירתה: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא, פרק יח, ל), ולמדו מכאן חכמים: "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א).

באופן דומה, נוכל לראות שהתורה עצמה אינה רק אוסרת את העריות, אלא גם דורשת להתרחק מהן: "לא תקרבו לגלות ערווה, אני ה'" (ויקרא יח, ו), "ולא יראה בך ערוות דבר" (דברים כג, טו), "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח). התורה אינה רק אוסרת לעבוד עבודה זרה, אלא גם דורשת להרחיק אותה מביתנו: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו).

עוד בתנ"ך אנו מוצאים עדות לתקנות שתיקנו הזקנים. לדוגמה בספר עזרא נמצא תקנות שתיקן עזרא הסופר בימי שיבת ציון, כמו קריאה קבועה בציבור בספר התורה. בימי מרדכי תוקנה כידוע קריאת המגילה - אלו תקנות שתיקנו החכמים, ולכן הם נקראו בשם "מצוות דרבנן".

עוד דוגמאות לכך: נחמיה ציווה לסגור את שערי ירושלים ביום השבת (נחמיה פרק י, לב), ולמנוע מסוחרים להביא סחורות אל תוך העיר. גם עמוס הנביא מוכיח את השואפים לסחור ביום השבת (עמוס ח, ד). איסור מסחר בשבת הוא מסורת חכמים, ואינו כתוב בפירוש בספר התורה. ישעיהו הנביא מוכיח את העם אפילו להקפיד על דיבורו והילוכו שיהיו מכבדים את יום השבת (ישעיהו נח, יג).

דניאל התפלל שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים (דניאל ו, יא), זו מסורת חכמים נוספת שמוצאים בתנ"ך.

גם מנהגי אבלות הם מסורת חכמים שקיימו בקפידה, ומוצאים מהם בכל רחבי התנ"ך (לדוגמה מפורטת: יחזקאל כד, טז).

אנו מכנים בשם "מצוות דרבנן", את כל התקנות וההנהגות שתיקנו חכמים, כמו קידוש והבדלה, איסור עוף בחלב ועוד (בהלכה הם מכונות גם בכינוי "דברי סופרים").

ישנן שבע מצוות שתיקנו חכמים, ואלו הן: א. קריאת הלל (תקנה מימי הנביאים), ב. קריאת מגילה (תקנה מימי מרדכי ואסתר), ג. דיני עירובין (תוקנה בידי שלמה המלך), ד. ברכות (את נוסח הברכות והתפילות תיקנו אנשי כנסת הגדולה), ה. נר שבת (תוקן בימי התנאים), ו. נר חנוכה (תוקן על ידי חכמי ישראל בימי החשמונאים), ז. נטילת ידיים (תוקן בימי התנאים).

תקנות חכמים אינן הוספה על המצוות:

חשוב להבהיר שתקנות הרבנים אינם בגדר הוספה על תרי"ג מצוות התורה, לא רק מפני שהתורה נתנה בידם את הסמכות לעשות זאת, אלא משום שתקנותיהם לא נוספו אל תוך תרי"ג המצוות (אחרת היו לנו הרבה יותר מתרי"ג מצוות ח"ו). מסיבה זו לא חלים עליהם עונשי דאורייתא (כגון לאו, וכרת, וארבע מיתות בית-דין).

שמעתי את הרב מרדכי נויגרשל ממשיל זאת לתוספת בנייה: לא תאמר למי שמוסיף מקרר חדש לביתו לבקש מהעירייה אישור לתוספת בנייה בדירתו, כי מקרר איננו חדר בבניין. כך גם לא תאמר על מצוות דרבנן שהן הוספה על מצוות התורה, שהרי לא נוספו לספר התורה ואין מענישים עליהם בעונשי תורה. אחרי הכול, כל ילד תורני יודע לומר "זו מצווה דאורייתא", "זו מצווה דרבנן". אנו לומדים מה ניתן בתורה ומה תיקנו חכמי הדורות.

כאן מצויה נקודה שחשוב ביותר להדגיש: למרות שיש חילוק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, מכל מקום העובר על מצוות חכמים עדיין עובר על רצון הקב"ה, שהרי הוא יתברך ציווה בתורתו לשמוע לחכמיו. התורה מדריכה אותנו לשמוע לזקני הדור: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). חובה אשר נאמרה לכל דור: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט), מכאן למדו: "אל השופט אשר יהיה בימים ההם - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך" (משנה עדויות א, ה).

התורה משתמשת בלשון קשה לגבי חובת השמיעה לחכמים, לא לסור מדבריהם ימין ושמאל: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה - לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).

אמר שלמה המלך: "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח). אי-הקפדה על "מצוות דרבנן" הוא פתח לנפילה בכל מצוות התורה, שכן ה' יתברך הוא שמינה את השרים שידריכו את העם כיצד לקיים את תורתו באופן הראוי והנכון ביותר בכל דור. מי שאינו שומע להוראות השרים - כמי שאינו שומע למצוות המלך! לכן יש דעה בהלכה האומרת שהעובר על תקנות חכמים עובר על לאו מן התורה, לפי הפסוק: "לא תסור" (דברים יז, יא).

רבי עקיבא היה אסור בדוחק רב בבית האסורים, ולא היו לו מספיק מים לשתות, למרות זאת הקפיד על נטילת ידיים שהיא מצוות חכמים, ואמר: "מוטב אמות מיתת עצמי, ולא אעבור על דעת חביריי (-חכמי הדור)" (עירובין דף כא, ב). למרות שהלכה זו לא היתה מדעתו, ביטל רבי עקיבא את דעתו לפי פסק רוב חכמי דורו, ואפילו סיכן חייו למענה.

רבי יוסי אמר בגמרא: "מימי לא עברתי על דברי חבריי (התנאים). יודע אני בעצמי שאיני כוהן, אם אומרים לי חביריי עלה לדוכן - אני עולה" (שבת דף קיח, ב). עד כדי כך נזהרו לשמוע למצוות חכמים בכל מצב. (אמור מעתה בלבך: גם אם אינני מבין את הטעם להלכה כלשהי שפסקו חכמים, הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות-חכמים כפי רצון ה'!).

לסיכום:

לסיכום, מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן מהן מורכבת התורה שבעל פה - מתועדים בשישה סדרי משנה, ובתלמוד שמבאר את המשנה. במענה לשאלתך הראשונה, אכן המשנה והגמרא מכילים את כל התורה שבעל פה, רק יש מהם חלק שהוא הלכה למשה מסיני, חלק שמיוסד על י"ג מידות, וחלק שהוא תקנות נביאים וחכמים ע"פ רצון התורה. הגמרא חוקרת כל דין במשנה מה מקורו, מפרטת ומסבירה אותו.