חברות, עכשיו אני יודעת מה זו חברה לחיים

תמיד הרגשתי 
שאני מגיעה למסקנות.
תמיד הרגשתי את הצורך לפרוק,
כאילו בא לי לבוא למישהו 
ולצרוח לו על הכל.

יש רגעים
שאני שואלת – למה?
וחוזרת בי מיד.
למה?
כי למה – יאמרו הגויים.

ויש רגעים,
שאני מרגישה
שפשוט אין לי כוחות,
פיזית ונפשית.
זועקת: "מאין יבוא עזרי".

יש רגעים שפשוט:
אין לי כוחות- 
להיות עצובה.
אין לי כוחות- 
להתלונן,
ולהישאר כאובה.

ויש רגעים שקשה לי 
לחייך ולצחוק לכולם,
להראות שהכל בסדר- 
אף על פי שלא תמיד,
הכל וורוד.

מבאס אותי 
לדבר על כך
עם חברות,
או לספר להן
חלק מן הדברים.

נמאס לי 
שעד שאני פותחת 
את ליבי 
בפני חברה,
או שהיא מתוודעת 
או שומעת מאחרת,
לחלק מן הדברים -
הולכת ומעקמת פרצוף,
או מנסה לזרז ולסיים 
את שיחתנו,
כמה שיותר מהר,
ברגע ששיחתנו
פונה לכיוון זה.

הגעתי למסקנה:
מבחינתי היא ממש 
לא חברה.
סתם עוד אחת,
שאני מכירה.
חברה בשביל הצחוקים?
כשקשה לי את פשוט 
בורחת?
כי לא
טוב לך / נעים לך,
לעודד ולשמוע?

ממש לא צריכה "צומי,"
צריכה פשוט קצת חיזוקים.
אוזן קשבת,
מילה טובה,
לא תזיק.

תחשבי שאת,
כן, את.
חס ושלום 
(במקרה הספציפי הזה),
היית במקומי.
מה היית רוצה?
דוגרי!
בטוחה שרק
לחייך ולשמוח.

וכנראה,
לא כנראה.
בטוחה!
שיש פה עוד משהו
שאני צריכה להודות עליו.
גיליתי מי את, "חברתי",
גיליתי מי את- 
באמת!
גיליתי את הנוסחה 
לחברות אמת,
ומבחינתי מישהי 
שלא עומדת במבחן כזה,
לא ראויה להיות- 
חברה!
(שלי, לפחות).
גיליתי- 
מי חברה,
ומי לא.

חברה- 
זו אחת 
שתרים אותך
כשקשה לך
וכואב לך,
גם אם זה 
כואב ממש.
שלא 
תשאיר אותך
בשטח, לבד!

ומה שנותר
מבחינתי -
לחייך ולשמוח
במה שיש,
ולהודות
על כל השאר,
וגם על הכאב.
זה בסדר שלפעמים
זה לא,
וזה בסדר - 
שזה פעם ב...
זה יבוא עם הזמן- 
אני בטוחה ומאמינה.

אני יוצאת 
משערי בית החולים,
(מידי שבוע).
לפני כמה שבועות,
לאחר שביקרתי את אמא 
במחלקה האונקולוגית,
יצאתי משם,
משום שנאלצתי לצאת
אחרי איחור מטורף- 
לבגרות.
יצאתי מבית החולים 
והשארתי את אמי.
דיברתי עם אבי 
כולי בוכייה,
שאני נאלצת 
לעזוב, סתם כך 
בלית ברירה, כמובן.
התאפקתי 
ואגרתי,
עד שלבסוף- 
התפרקתי,
ובכיתי.

הבגרות התחילה ב- 13:00 
הגעתי לתיכון ב- 13:27,
מה שאומר ש-3 דקות אחרי 
לא היה עם מי לדבר 
עד מועד ב' בשנה הבאה.
לאחר שמורתי
גערה בי על איחורים וחיסורים,
בעבר,
העזתי לאחר שוב,
והפעם לבגרות!
היא הייתה ממש בהלם.
וגם כניסתי הייתה בחסד 
לא קטן.
משהו התעכב 
עם משרד החינוך,
בגלל ההקלות 
שיש לי בבגרויות,
לא נשלח דף ההקלות.
ה' ענה לתפילתי,
הרגשתי שזו הייתה 
עת רצון,
ממש כך.
כל הדרך- 
רצתי 
לתיכון.
והתפללתי,
בכיתי 
והתחננתי,
שמשהו יתעכב.
היה לי נס!

לאחר שיצאתי מ- 
שערי בית החולים
(מהמחלקה, יותר נכון),
הרגשתי שאני- 
צריכה לעשות משהו.
לא צריכה,
מוכרחה!
מעבר לתפילות 
שזה הרי ברור- 
מצדי.

לא עברו 
24 שעות,
תרמתי שיער 
באורך 40 ס"מ.
זה לא היה קשה,
אפילו די קל.
שמחתי שזכיתי בכך,
אחרי הכל,
עשיתי משהו למענם.
הרגשתי שאיני מסוגלת 
לצאת ולהיכנס- 
מידי שבוע 
למחלקה האונקולוגית
כאשר עיני הרואות 
חולות,
קירחות כמעט לגמרי.
עיניהן נעוצות בי 
ובשערי.
לא רוצה להשתחצן 
יותר מידי.
אבל- 
הוא היה
ארוך 
עם גוונים,
זה היה פשוט מדהים!

פתאום- 
הכל נראה לך
כ"כ- 
טפל 
ושולי.

פתאום- 
את מבינה,
את- 
משמעות החיים!

כתבתי מכתב זה בכפוף לעוד מכתבים רבים שכתבתי בעבר.
אני פונה לבנות בגיל העשרה ומעלה.
אם יש לך חברה שעובר עליה משהו,
מישהו חלה במשפחתה
או שחוו כאב אחר לא עלינו,
אל תעזבי אותה ברגעים הקשים,
למרות ה"דאון" שהיא נמצאת בו.
את צריכה לחזק, לעודד.
דמייני את עצמך בתוך הסיטואציה הזו שלה.
אל תתני לזה לקרות כמו שקרה אצלי.
לפחות אני מודה ל-ה'
שחברה אחת ויחידה, אחותי – אני קוראת לה,
לא עזבה, וגם לא עוזבת ברגעים הקשים.
אני מודה ל-ה' בכל רגע ורגע שיש לי אותה.
זו חברה אמתית,
חברה לחיים!