איך הצליחה הצפרדע הקטנה לצאת מן הבור העמוק?

-להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: 

"חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!".

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי... "בחיים לא תצאו מכאן"...

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם..."

"הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר... ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק..."

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש... הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...

בתוך מבוך הקשיים שיוצרת הפרעת הקשב, המורה הופך לא אחת לכתובת ישירה לתסכול ולחוסר האונים של ההורים. משפטים קשים נזרקים אל חלל האוויר ויוצרים תחושת קושי בקרב מורים רבים. נשמעות טענות כמו: "המורה רוצה שקט בכיתה, ולכן נותנת לילד ריטלין"; "המורה הדביקה לילד סטיגמה שהוא לוקח ריטלין"; "המורה לא יודע להתמודד עם הילד"; וגם "הפרעת קשב היא כשל של מערכת החינוך" – כל זאת אמנם מתוך מצוקה, אך זה מזיק לדיאלוג החיוני בין המורה והתלמיד הזקוק לו. לעתים נוצרת מציאות בה המורה סופג הערות והאשמות על תפקודו הלקוי בפרט וכאדם המייצג את המערכת בכלל, ונעשה מתוסכל מאי-יכולתו לסייע לתלמידים הזקוקים לו.

ראוי לזכור תמיד שצורכי הילד ומתן מענה לקשייו הם העיקר, וכל השאר מתלווים לכך ופחות חשובים. למורה השפעה אדירה על תפקודו של הילד ובד בבד יכולת רבה להזיק לו, ומדובר באחריות כבדת משקל. יכולת המורה להיות מודע לעצמו ולגורמים המשפיעים עליו במפגש עם תלמידו והוריו היא מדד להצלחתו האישית והמקצועית ומפתח לקידום התלמיד. כל זאת עם היכולת של שני הצדדים ליצור שותפות אמתית מתוך דו שיח והבנה הדדית.

חוסר עידוד זו בעיה תרבותית שכיחה למדי, הכוונה הינה שרובנו לא חווינו מספיק עידוד בעברנו, וגם היום אנו לא חווים אותו בכמות נדרשת והתוצאה היא שאיננו יודעים לעודד ואיננו מודעים מספיק לחשיבותו. ההפך מלעודד זה לייאש.

כבר בראשית חיינו אנו גדלים באווירה של חוויות מייאשות:

"אתה קטן, תזהר, כשתגדל תבין..."

בתחילה הנער הצעיר אינו מקבל את הגערות וההערות השליליות הללו, אך עם הזמן, אנו "מצליחים" לשכנע אותו שאכן הוא אינו מסוגל.

מבחן בבית הספר. המורה מדגיש בעט אדומה ובהבלטה את הטעויות של התלמיד. במילים אחרות, אתה, המורה אומר לתלמידך שניסה להצליח, "אתה לא יוצלח".

ומה נצפה מאותו תלמיד כשיגדל?

הילד גודל והופך לנער מתבגר, חוויות ההרס שנטעו בו הוריו ומוריו יתנו את אותותיהם בחייו. תחושת חוסר ערך, תחושת אי הצלחה וחוסר רצון להתנסות.

אז מה כן?

עידוד

ומהו עידוד?

אבן שושן מגדיר עידוד: "חיזוק רוחו של אדם לעשות ולבצע דבר מה". עידוד אמיתי נחשב רק כאשר האדם אותו אנו מעודדם אכן מבצע את אותו הדבר אליו התכווננו ואם לא..... מכאן אנו מבינים שמטרת העידוד היא לחזק את האמונה של האדם בעצמו, בכוחותיו וביכולתו. לטעת בו אומץ.

בל נטעה. העידוד אינו פותר בעיות או מסלק צרות. זו לא טכניקה שהמורה יכול להשתמש בה כדי לקדם את מטרותיו ולהביא את הילד לפעול כרצונו. העידוד לא יביא לציונים טובים או הישגים אחרים אלא – לתחושת ביטחון עצמי של הילד.

העידוד הוא כוח בידי ההורים והמורים לגדל ילד זקוף העידוד הוא ה"מזון" לנפש וכדאי לתת אותו במינון שנותנים מזון. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מסיק מסקנה שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו בתוקף היותו. הוא מנסה לתרום ולהועיל וחש הזדהות עם משפחתו והחברה. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מבין שמותר להיכשל וללמוד מכך, והעיקר מאמין בעצמו.

העידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד, כפי שהאוכל הוא תנאי לצמיחתו ובריאותו הגופני, העידוד הינו תנאי הכרחי לבריאות נפשית. בכל יום באופן התנהגותנו כהורים יש לנו את היכולת לתת את המזון הנפשי הטוב ביותר לילדנו ולעודד את המוטיבציה הפנימית שלהם.

מתוך הספר "קשב וריכוז" של גלעד שמעא ויחיאל אליאס.