סיון רהב מאיר: מה חשוב יותר, הצאן או הילדים?

זהו אתגר לא פשוט, בפרט בחופש הגדול. למצוא את המינון הנכון. לדעת להבדיל בין המשפחה לעבודה, בין הבית לבין החוץ, בין הילדים לבין הווטסאפ.

שבט ראובן ושבט גד אומרים השבוע בפרשה למשה רבנו כך: "גִּדְרֹות צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". שימו לב לסדר: קודם בונים גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה. בתשובה של משה רבנו אליהם הסדר הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". קודם כל תדאגו לילדים, אחר כך הצאן. זה כמובן לא רק סדר כרונולוגי אלא גם סדר עדיפויות, משהו שמשקף הכרעה ערכית. רש"י כותב על כך: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם. אמר להם משה: לא כן. עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל". ובעצם, זה אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומה של האנושות עד היום: השילוב, האיזון, הבדיקה התמידית האם אנחנו מחליפים בין האמצעי לבין המטרה.

חשיבה אינה מצטלמת יפה

כמה מילים אמרנו מאז הבוקר? וכמה נגיד עד סוף היום? על כמה מהם נחשוב לפני או אחרי? פרשת השבוע עוסקת בחשיבות המילים שאנו אומרים, וקוראת לאדם לשים לב לנדרים ולהבטחות מילוליות: "לֹא יַחֵל (יחלל) דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּוצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". בעידן שלנו זה נעשה מסובך יותר ויותר לתת תשומת לב לכל מילה. פרופ' ניל פוסטמן, אחד מחוקרי התקשורת החשובים בדורנו, קבע שההתפתחות הטכנולוגית מציפה אותנו במילים, והכמות פוגעת באיכות. הנה קטע קצר ומעורר מחשבה שלו: "אנחנו מוצפים בדיסאינפורמציה. לא דיסאינפורמציה שהיא שקרים, אלא שהיא רעש. רוב המידע אינו מטעה אלא פשוט לא במקומו, מקוטע, לא רלוונטי, שטחי. מידע שיוצר אשליה של ידיעה, אבל למעשה מרחיק מידיעה. זו תרבות שמדברת את עצמה למוות, שבלי שנשים לב – שוללת מאיתנו את היכולת לחשוב. רוב התוכן המשודר הוא דיסאינפורמציה. במהלך תכנית טלוויזיה, למשל, לא ניתנת האפשרות לשאול 'למה אתה מתכוון כשאתה אומר' או 'תן לי לחשוב על זה' או 'איני יודע'. אין הרבה מה להראות כשחושבים. זו בעיה. חשיבה אינה מצטלמת יפה".

מה לומדים מרש"י?

היום יום פטירתו של רש"י, רבי שלמה יצחקי, גדול פרשני התורה. הרבה תורה אפשר ללמוד ממנו כמובן, אבל הוא מלמד אותנו עוד כמה דברים:

1. גדלות. כשהוא התחיל, הוא הרי לא ידע שיהפוך לרש"י. כשניגש לפרש את המילה "בראשית", בטח לא שיער שיסיים לפרש את כל התורה והתלמוד, אבל זה אפשרי. מדהים כמה אדם אחד יכול. לא מזמן שמעתי ברדיו דיון על בורות הנוער, שכבר לא יודע מיהו רש"י, וחשבתי לעצמי: למה הם רק צריכים לדעת מיהו רש"י? מה עם להיות הרש"י הבא? 

2. קצר זה לא שטחי. רש"י הוא אלוף התימצות. מתוך אלפי מקורות ומדרשים הוא בחר וערך וסגנן, כדי שנבין את התורה בקלות. הוא היה יכול להוסיף מילים לועזיות ולהישמע מסובך, אבל כשקוראים אותו רואים שהחוכמה היא לפעמים לא להאריך אלא לקצר. 

3. בכל דבר יש משמעות. זו לא רק אינפורמציה יבשה, כל מילה בתורה היא בעלת מסר. רש"י מסביר מה המשמעות של מספרים, שמות אנשים, מקומות ועוד פרטים קטנים. זו הסתכלות מיוחדת על התורה ועל העולם: שום דבר אינו סתמי.

4. לומר "איני יודע". כמה יושר וענווה צריך כדי לכתוב את צמד המילים הזה. הרי רש"י יכול גם לדלג מעל הפסוק ולא לפרש אותו כלל. אבל האיש שהוא שם נרדף לידע עצום ולבקיאות אדירה, לא מתבייש לומר לאורך פירושו שהוא לא יודע הכול. אולי בכך הוא גם משאיר לנו מקום לנסות ולחשוב.

אלה הן כנראה חלק מהסיבות לכך שגם הבוקר, 913 (!) שנים אחרי פטירתו, מיליוני יהודים לומדים תורה ביחד איתו.