איך אפשר לחיות בלי לב, וכיצד יש להגיב כאשר פוגעים בנו?

ה"חפץ חיים" בקונטרס קצר וחשוב "אהבת ישראל", מסביר בחמישה פרקים את גודל העוון של שנאת חינם. 

"בחומש ויקרא מופיע הציווי: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' – מצוות לא תעשה, שלא לשנוא בלב אדם כשר מישראל", פותח החפץ חיים את הפרק הראשון בספרו, ומבאר את פרטי המצווה, על פי המובא בספר מצוות השם (לאוין קמ"ב): "לאו זה הוא רק על השונא בלב. אבל המכה את חברו ומחרפו – אינו עובר בלאו זה... וכשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצווה הדבר להודיעו ולומר לו בלשון רכה: 'למה עשית לי כך וכך', וימחה הדבר מליבו, ונוהג בכל מקום ובכל זמן".

"והנה בכלל 'אחיך' הוא כל אדם מישראל, כמו שנאמר באבות דרבי נתן (ט"ז, ה) "אל תאמר, לזה ישראל אני אוהב, ולזה אני שונא, לאהוב את החכמים, ולשנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם, ושנא את המינים, וכן דוד הוא אומר (תהילים קלט, כא) "הלא משנאיך ה' אשנא", ומין נקרא הכופר בתורת משה ובהשגחתו.

"וכאשר נתבונן היטב ונעמיק לחקור תוצאות העוון המר הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידי עוון זה רוח טומאה על עצמו", כותב החפץ חיים.

"ידוע שכל איבר ואיבר, שנעשית על ידו איזה מצווה – שורה עליו רוח קדושה. וממילא, על ידי קיום כל המצוות מתקדש כל גופו של האדם, כמו שכתוב (במדבר ט"ו, מ) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם", ולהיפך: על ידי עשיית העבירות נמשך רוח הטומאה על אותו איבר, כמו שאמרו חז"ל (כתובות, ה) "אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים, מפני שהם נכווים תחילה לאיברים", שכוונתם, על ידי שמיעתו דברים האסורים ממשיך על אוזניו רוח טומאה, ועתידים להיות נכווים תחילה לאיברים, וכן כל איבר ואיבר שנעשה על ידו איזה עבירה נמשך רוח טומאה על אותו האיבר".

"והנה כל אלה באיברים, שאין הנשמה תלויה בהם, אף שחסרונם גדול מאוד לאדם זולתם", ממשיך החפץ חיים. "אך מה גדול החיסרון, בעת שנמשך רוח טומאה על איבר כזה שהנשמה תלויה בו, כגון הלב – שכל חיי האדם תלויים בלב, ואם יחסר חס ושלום לאדם הלב, אז כמת נחשב הוא. ואם כן, על ידי העוון המר הזה של שנאת חינם, שעיקרה תלוי בלב, הלא ממשיך על ליבו רוח טומאה. ובאשר שהיא העיקרית בחיי האדם – ממילא נמשכה על ידה רוח טומאה על כל איברי האדם.

"והנה, חוץ מזה שהוא עונש רוחני על האדם, עוד מעותד האדם לבוא חס ושלום על ידי עוון זה לעונשים גדולים מאוד בעולם הזה.

החפץ חיים מצטט את הגמרא במסכת שבת (ל"ב) "בעוון שנאת חינם – מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו בנותיו מתים כשהם קטנים". הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העוון המר הזה.

"והנה, אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו – הלא יתקוטט ויריב עימו וישנאהו שנאת מוות. ואילו הוא עצמו, שגורם להם סיבת מוות – אינו חושש לזה כלל, ואיננו מתבונן עד היכן עוונו מגיע. אוי לו ואוי לנפשו, איה שכלו ואיה דעתו, שבעצמו גורם לכל זה.

"ועל כן", מסכם החפץ חיים את דבריו, "מאוד מאוד צריך להיזהר מעוון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעוון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא".