בצער שלך עכשיו, את פורעת צער מכל השנה

הבוקר הראשון של תשעת הימים.

הבית נקי. הבנים יצאו.

תפילה ו... נס קפה!

נו... איך אני מחכה לנס הזה שהוא באמת כמו נס בשבילי כל בוקר.

המים רותחים, מבט מהיר על הבית ואני שמה לב ששום דבר פה לא מזכיר לי ואפילו לא ברמז שתשעת הימים עכשיו...

טוב, נו... מה כבר יכול להזכיר לי את החורבן? יש לנו בכניסה אמנם "זכר חורבן", מה עוד?

הכפתור בקומקום קפץ, כפית נס כבר בתוך הכוס, חצי כפית סוכר בדרך, ו... ברגע החלטתי לוותר על הסוכר, שמשהו ירגיש לי תשעת הימים (אין הלכה כזאת, זה משהו אישי).

גם לך חסר מתוק, אבא!

כל אחת מאיתנו תצמצם במשהו קטן. להרגיש קצת אבלות בלב.

אפשר להוריד תכשיט אחד. לוותר על גלידה. זו לא הלכה... אני מדברת על הרגשה. מותר, בהחלט מותר – לשמוע מוזיקה ווקאלית קצבית מלא הבית, להכין ארוחת גורמה חלבית, לאכול גלידה וגם לטייל...

אבל, זכרי... אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ועכשיו, תראי למה את זוכה:

שלוש ההפטרות בשלושת השבועות של בין המצרים נקראות הפטרות של פורענות.

שבע ההפטרות לאחר תשעה באב נקראות הפטרות של נחמה.

ההיפך מנחמה הוא אבל,  אז מדוע שלושת ההפטרות בשלושת השבועות לא נקראות הפטרות של אבל, אלא הפטרות של פורענות?

הרי הנחמה באה לנחם את האבל, נכון?

התשובה היא מדהימה. אומר היעב"ץ:

פורענות זה מלשון לפרוע.

כשאת מצמצמת את עצמך בימי בין המצרים, דואגת ומצירה על ירושלים ובית המקדש, ובמיוחד בתשעת הימים את כביכול פורעת צער וכאב מכל השנה כולה.

פורענות - מלשון פריעת חוב!

את מבינה?

לפעמים מגיע לנו צער משמיים, איזו עוגמת נפש חלילה, או כאב. בכאב שאת כואבת בימים האלה את פורעת כאב גדול יותר. בצער שלך עכשיו את פורעת צער אחר. 

את יודעת כמה השם יתברך מצטער איתך כשכואב לך? כמה הוא אוהב אותך.

את יודעת כמה כואבת השכינה בימים האלה? כמה היא בוכה על הגלות ועל הצער של עם ישראל?

אז כשאת מצטערת עכשיו, את כביכול נמצאת עם השם יתברך במקום שהוא נמצא. 

את איתי בכאבי, בצערי?

זו התגלות האהבה האמיתית שלך לאבא שבשמיים.

אומר רבי חיים פאלאג'י לתשעה באב: "המקונן על חורבן הבית מכפרים עוונותיו וזוכה לאריכות ימים, ובניו לא ימותו בחייו, ויראה זרע ויאריך ימים...".

וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.