אני לא יהודייה. למה זה מגיע לי?!

לטור הראשון בסדרה הקליקו כאן.

"אז מה עכשיו?", אני שואלת את עצמי.

איך אני יכולה להתמודד עם ידיעה כזאת? והאם בכלל קיימים אצלי הכוחות בשביל להתמודד עם המצב אליו נקלעתי?

ימים ולילות שבהם אני מתחבטת עם עצמי ואין לי מנוח. מצב שאני מבינה שאני היחידה כאן להתמודד, ואין לי את מי לשתף. אין מי שיוכל להבין ולהזדהות עם החור שנוצר בתוכי. אפילו אמא, שגידלה אותי ותמכה בי בכל המצבים הקשים, לא תוכל להבין מה אני מרגישה בסיטואציה הזאת. הרגשתי לבד בעולם, וזה נשאר אצלי ושרף אותי מבפנים.

"נענשתי קצת הרבה בחיים עבור ילדה בת 14" אמרתי לעצמי. אבי נפטר, והייתי צריכה לגדול למציאות ללא אבא וללא אחים ואחיות, אז גם עכשיו אצטרך להכיל גם את הבשורה הזאת? לא הסכמתי.

הייתי בטוחה בעצמי שאני יהודייה ולא שום זהות אחרת.

השלב הבא היה השלב בו אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר ולמה זה הגיע דווקא לי. תוהה לעצמי שאולי פספסו אותי, שכחו אותי אי שם ברישום במשרד הפנים, חושבת לעצמי שאם אבוא ואוכיח שאני כן יהודייה, אז הכל יסתדר.

לא יכולתי להישאר רגועה במצב הנוכחי, וזאת למרות שלא חייתי באורח חיים דתי. כי מעבר לאורח חיים דתי, איך אפשר לחיות כשברגע אחד לוקחים לך מהות חיים שלמה ועוקרים אותה ממך ללא שליטה מצדך?

במהלך כל אותם חודשים שאני עוברת תהליך אינטנסיבי, לבד עם עצמי, התחלתי לחפש יותר דברים שקשורים ליהדות - באינטרנט, במדיה ובספרים. אולי חלק מהחיפוש היה בשביל למצוא איזה 'פרצה' או הוכחה שאני כן יהודייה, וכל המצב הנוראי הזה שנכנסתי אליו יגמר.

בכל אותו הזמן בו אני ממשיכה לחקור ולחפש דברים על היהדות. אני יותר ויותר מגלה שלפניי יש עולם תורה עצום ואינסופי וספרות יהודית ותורנית ענקית, שכל מה שידעתי התגמד והפך להיות כאין וכאפס.

במהלך החיפוש ושאיבת הידע על היהדות, אני מגלה את הצד הקבלי שבתורה, שברגע מאוד סיקרן אותי. זה הביא לי יותר משמעות של מהו העולם הבא, מהו התכלית האמיתית, ושכולנו נשמות בגוף כך שהגוף הוא האמצעי כדי להגיע לתכלית.

קברתי את הידיעה עמוק בלב

למרות שלמעשה לא  הייתי יהודייה, חלק ממני פשוט לא היה מוכן לקבל את זה, ודחה את זה נמרצות. לא ניתן להסביר לכם את ההרגשה הזאת. ניסיתי להכחיש, להדחיק את זה. ניסיתי לשמור שבת בכוח, לצום בכיפור, ובמיוחד רציתי להמשיך לראות את עצמי יהודייה, בדיוק כמו שראיתי את עצמי פעם לפני אותו  היום בו אמא אמרה לי שאני לא יהודייה.

עצם הגילוי שאיני יהודייה, גרם לי לרצות יותר להתקרב ליהדות. הרגשתי ממש נואשת לחוש בקרבה האמיתית, לחזור אל המציאות והשייכות שלי לעם ישראל.

קברתי את הידיעה הזאת עמוק בתוך ליבי, ושמרתי אותה בסוד מכל חבריי וקרוביי במשך 5 שנים.

5 שנים לא פשוטות כלל, 5 שנים שהבושה שעטפה אותי מנעה ממני לספר זאת, כי אני עצמי לא למדתי כיצד להתמודד עם המצב החדש אליו נקלעתי. גם לאחר כל השנים הללו, תחושת הפחד והבושה המשיכה לכרסם בתוכי.

אבל איך מתמודדים במשך כל השנים הללו?

המשך בשבוע הבא...