סיון רהב מאיר: למה אנחנו מעדיפים אימוג’ים על פני מילים?

ספר דברים שמתחילים לקרוא השבוע מורכב כולו מדיבורים, דברים של משה רבנו לעם. בדיוק כשהתחלתי לקרוא אותו, קיבלתי את הקטע הנפלא הבא שכתב הרב הלל מרצבך מהיישוב יד בנימין על תרבות האימוג'ים, ועל השינוי המהיר והקיצוני שחל בתרבות הדיבור שלנו: "האמת היא שהם ממש חמודים. סמיילי מחייך, כועס או בוכה. במקום לכתוב הרבה מילים אפשר להביע רגשות במהירות ובקלות. אבל זו בדיוק הבעיה. כמות הנשיקות שאני מקבל באימוג'ים לא מתקרבת לסך הנשיקות שקבלתי בחיי. כל חבר שבקושי יודע את שמי שולח כתגובה לתאריך יום הולדתי עשרות אימוג'ים של 'נשיקה באוויר', כאילו שהוא בני השב מהכלא הסורי אחרי שנים. עד לא מזמן היינו צריכים להתאמץ כדי להביע אהבה. אינני מדבר על כתיבת סרנדות, אלא לחשיבה של שנייה: האם המילים 'אני אוהב אותך' הן באמת במקום? היום בלחיצת אימוג'י של 'לב' כפול 100, יצאתי ידי חובת התייחסות, ואני יכול להתפנות להודעה הבאה. יש משהו לא אמיתי בכל הסיפור הזה. חוסר איזון כללי. כשאני שולח את האימוג'י 'נקרע מצחוק' אחרי בדיחה חביבה שנשלחה, זה משקף צחוק שצחקתי, או שבקושי יצא לי חיוך אבל לא רציתי לייבש את השולח? כשאני שולח אימוג'י 'כועס' של פרצוף אדום עם אוזניים ונחיריים מעלות עשן, האם זו באמת תחושתי? לאחרונה, לא נעים, מישהו באחת הקבוצות שיתף שנפטר קרוב משפחתו. בזה אחר זה העלו חברי הקבוצה אימוג'י 'בוכה'. בכך כאילו אמרו: אני יוצא ידי חובת 'משתתף בצערך', הלווית המת וניחום אבלים. האימוג'י בכה בשבילם. האם מישהו מהם הוריד דמעה? או אפילו חשב לרגע על החבר שכעת בוכה באמת על מות קרובו? האימוג'ים מונעים מאתנו להתאמץ במחשבות, מסירים מאיתנו את הדרישה לכתוב משהו אישי, מצמצמים לנו את העומק הנפשי ופוגעים ביצירתיות שלנו להביע את עצמנו. בסוף כולם יודעים ש-1000 נשיקות וירטואלית לא שוות אפילו חיבוק אחד אמיתי. בפעם הבאה, רגע לפני שפרצוף מצויר יביע את רגשותיהם, נסו לחשוב אם כמה מילים אישיות ואמיתיות שלכם לא עדיפות".

המסע

רציתי לכתוב משהו על המצב בדרום, ואז הגיע המייל הבא, עם המסר הבא, שנראה לי מתאים מאוד: "שלום, שמי חיים אפלבאום מנווה צוף. התקיים אצלנו בשבת אירוע שכדאי שיידעו עליו. בליל שבת פרשת מטות-מסעי, בדיוק לפני שנה, מחבל מתועב נכנס לבית משפחת סלומון ורצח שלושה מחברינו – יוסי, חיה ואלעד, דקות לפני שהחלה שם חגיגת 'שלום זכר' לרגל הולדת הנכד החדש. שנה אחרי, בליל שבת הזה, פרשת מטות-מסעי, החלטנו לארגן באותו מקום ובאותה שעה בדיוק, ערב של חיים ועוצמה. תושבי היישוב, חברים ובני משפחה התכנסו באותו סלון שבו ניסו לזרוע חושך, כדי להוסיף אור. המקום היה צר מלהכיל את כל הנוכחים. הרבה שירים ודברי תורה נשמעו שם במהלך הערב המרגש. היה לנו קשה להיפרד מהבית ולסיים את המפגש, למרות השעה המאוחרת. הנה רק רעיון אחד משם: אחד הדוברים ציטט את האדמו"ר מפיאסצנה, שכתב בעיצומה של השואה על פרשתנו, מסעי. הוא כתב אז שוודאי יש תכלית וכיוון ומטרה לכל המסעות הקשים שעוברים עלינו, אבל בזמן אמת – עם ישראל במדבר וגם אנחנו היום – לא תמיד מבינים לאיפה המסע מוביל ולמה דברים קורים. בזמן המסע לפעמים מרגישים רק את הצרות. זה נכון לגבי כל התמודדות פרטית ולאומית, שאמורה לבסוף להוביל אותנו קדימה. עבורנו, זו הייתה שבת שהמסר שלה הוא ניצחון החיים. שבוע טוב".

מה הדבר הגרוע ביותר?

"נתיבות שלום". שתי מילים, עולם מלא. "נתיבות שלום" הוא שמה של סדרת ספרים מופלאה של הרב שלום נח ברזובסקי, שנפטר השבוע לפני 18 שנים. הנה רק כמה משפטים שכתב, לקראת תשעה באב:

• "אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זיכרונות-עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא אי ההשלמה עם ההווה ורצון לתקנו".
• "יש בחיים שני סוגי בכי – בכי של ייאוש ושבירה ובכי של תקווה. הבכי שלנו על החורבן הוא בכי של תקווה, לא על שחלף אלא על שיהיה".
• "כבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

לזכרו.

הכי קל להתחנף

הכי קל להחניף לכולם, להגיד לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע. אבל משה רבנו בוחר בדרך אחרת. הספר החדש שאנחנו מתחילים השבוע, ספר "דברים", כולל לא מעט דברי תוכחה. רגע לפני הפרידה ממשה רבנו, ספר דברים לא מתאר מסיבת סיום חגיגית או הרמת כוסית מלאת שבחים. משה אומר לעם גם את הדברים הטובים, אבל בהחלט גם את מה שטעון שיפור. זה נעשה בכבוד ובחוכמה, אבל עדיין – הוא שם על השולחן את חטאי העבר, וקורא לתקן אותם בעתיד.

פרשנינו קוראים לנו לשים לב: מי שלא אכפת לו ממך, יכול למרוח אותך במחמאות ובחנופה. לפזר שבחים בלי כיסוי, ואחריו המבול. אבל מי שבאמת מרגיש אחריות לגורלך, מעז גם לומר לפעמים שלא הכול בסדר, שצריך לשפר. זה מה שמשה עושה השבוע בפרשה, וזה קשור מאוד גם לתקופה שבה אנחנו נמצאים בשנה, ערב תשעה באב. חכמינו מסבירים שאחת הסיבות לחורבן הייתה חנופה אחד כלפי השני, בלי אכפתיות אמיתית, בלי להעמיד במקום את מי שמתנהג לא בסדר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". הכי קל רק לתת ולקבל לייקים, אבל אז אי אפשר לתקן ולהשתפר.

הריני מקבל

הוא עסק בקבלה, ומה לנו ולקבלה? האר"י הקדוש, רבי יצחק בן שלמה לוריא, נפטר היום לפני 446 שנים. הנה רק כמה מהעניינים הנשגבים אותם למד ולימד בתורת הסוד, ובהם לא נעסוק כאן: הוא כתב על גלות וגאולה, קדושה וטומאה, העולם הזה והעולם הבא. את תלמידיו לימד על צער השכינה, תיקון הנשמה והספירות העליונות. הוא הותיר כתבים עם כוונות מיוחדות בזמן התפילה ופיוטים בארמית עם משמעויות נסתרות. 

אבל דבר אחד פשוט וברור כל אחד יכול ללמוד ממנו. הוא הוסיף לסידור התפילה משפט וביקש לומר אותו בכל בוקר, לפני תפילת שחרית: "הריני מקבל עליי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". מצוות אהבת ישראל, הסביר, היא שער הכניסה כדי להתחיל להתפלל. מי שאוהב את הבורא, אוהב את ברואיו. בשביל זה לא צריך להיות מקובלים.