חינוך ילדים
איך להגיב כשהמתבגר חוצה קווים אדומים?
אם יודעים לומר שאנחנו לא מסכימים איתם, אבל מבינים את רגשותיהם ומוכנים להתגמש, זו לא כניעה, זה ניצחון. ניצחנו את המערכה שמאיימת להפריד ביננו לבינם
- ליאור סיונוב
- י"ב אב התשע"ח
(צילום: shutterstock)
אם עד היום התרגלנו "לחנך" את הקטן ולהתוות לו דרך ברורה, יש שלב בו צריך "לשחרר את המושכות" ולדעת שעכשיו זה התור שלו לבחור. עכשיו זה הזמן לכבד את בחירותיו ולתת לו מקום כבוגר האחראי על מעשיו. מעשים חריגים הנוגדים את כללי הבית לא יתקבלו באלימות מילולית או פיזית, אלא בשיח מכבד ובניהול משא ומתן אל מול חוקי הבית. יש להבין שניצחון ההורה בקרבות הקטנים על כללי הציות וחוקי הרוחניות לא יעמוד אל מול המלחמה האמיתית – שהיא הקשר עם המתבגר.
"אני לא יודעת מה לעשות!", התקשרה אלי רבקה, נסערת. נהוראי, בנה בן ה-13, קנה לעצמו סמארטפון יד שניה למורת רוחה. כבר כמה חודשים שהוא דורש סמארטפון, והיא, בצדק, סירבה ואמרה: "לא יקום ולא יהיה אצלי בבית!". אבל לנהוראי יש חוקים משלו, וכשהוא רוצה משהו – אין מי שיעמוד בדרכו.
נערים חסרי גבולות
לעיתים אני נתקל בנערים "מעט" חצופים, ששום דבר לא יכול לעמוד בדרכם. נהוראי, למשל, הבן שני במשפחה חרדית, גזר לעצמו את פאותיו כבר בגיל 12, בעקבות אחיו בן ה-16 שכבר נטש את מסורת ביתו. רק מי שחווה זאת בעצמו יכול להבין את גודל השבר של ההורים, שבנוסף לבן הבכור שכבר פספסו, עומדים עכשיו מול מציאות מאיימת שנראית כמו מגדל קלפים המתמוטט להם מול העיניים. איך אפשר לשמור על האחים הקטנים בבית שלא יגררו אחרי אחיהם הבכור?
רבקה הייתה למודת ניסיון ממלחמות הדמים עם בנה הבכור. "את הגדול שלי כבר פספסתי, ואני לא אעשה זאת גם עם נהוראי". היא לא מתכוונת רק לנשירה הדתית. רבקה מפחדת לפספס את הקשר עם בניה. אחרי ששברה שלושה סמארטפונים שהבכור קנה לעצמו, היא יודעת שבמלחמות לא משיגים דבר. היום הוא מנותק גם ממנה ומבעלה, ולא רק מהקב"ה.
אז מה, אין קווים אדומים בבית?
בגלל שלמתבגרים חשובה ההתנסות העצמית לבניית האישיות, אנו נתקלים לעיתים קרובות בגבולות שהצבנו להם שמופרים שוב ושוב, ובלי נקיפות מצפון. בשונה מגיל הילדות, שבו הצבת הגבולות חשובה לתחושת הביטחון של הילד, ואף דרושה סמכות הורית תקיפה אך רגישה שתאכוף אותם – בגיל ההתבגרות איננו יכולים להציב דרישות וקביעות לילדנו. ברוב המקרים אנחנו מכניסים את עצמנו לאין כניסה, כך שרוב הצהרותינו מתגלות כחלשות ומופרות שוב ושוב בקלות בלתי נסבלת. הכרזות כמו "על גופתי המתה זה יכנס לבית שלי", או "אני אקרקע אותך שבוע שלם אם תחזרי שוב בשעה כזו", פשוט לא עומדות במבחן המציאות. כנראה שהם חזקים יותר מאתנו, וגם למי שמרגיש ששיטת האיומים והעונשים עובדת לו, אסביר בהמשך למה זו רק אשליה.
אז איך להגיב לסמארטפון שלו?
חשבתי על זה ואמרתי לרבקה שקודם כל לא תגיב עכשיו. אולי מחר התגובה תהיה עניינית יותר ונטולת אמוציות שליליות. "שנינו יודעים שגם אם נוכל להחרים לנהוראי את הסמארטפון, בגלל הסקרנות והכמיהה שלו, הוא ייחשף לתכנים שהוא רוצה במקומות אחרים", אמרתי לה. בגלל שהוא יודע לעמוד על שלו בעקשנות, אפשר לנצל את הסיטואציה לחיזוק האמון ההדדי ובניית האחריות האישית.
לנהל איתו משא ומתן
רבקה, שכבר חוותה כבר רגעים קשים של מרי, התנגדות וכאב, יודעת כבר איך לגשת לעניין. בשיחה רגועה בהזדמנות אחרת, היא אמרה לו שאף על פי שהיא לא מסכימה שיחזיק בסמארטפון, וזה לגמרי מנוגד לחוקים ולהשקפה של הבית, היא מבינה את רצונו וסקרנותו, ולכן היא לא מתכוונת להחרים לו את המכשיר. אבל בגלל שיש עוד אחים בבית ויש גם מחויבויות אישיות, אנחנו רוצים לנסח ביחד כללי שימוש ברורים ומוסכמים של שנינו. כאן אפשר לדבר ביחד על הסכנות שבגלישה חופשית, ולהגיע להסכמה שהשימוש צריך להיות מוגבל בזמנים מסוימים, או לא ליד האחים הקטנים.
אז נכנע לכל דרישה שלהם?
הרבה שואלים אותי "מתי נדע אם נכון להעיר, ואם לא – אז איך להגיב נכון?".
ראשית צריך לזכור שוב שתפקידנו כהורים למתבגרים הוא כבר לא לחנך, אלא לייעץ. לחנך פרושו להעביר מסרים חדים וברורים, דרישות ובעצם הוראות הפעלה. לייעץ פרושו להעלות נושא ולדון בו יחד, לשמור על כבוד המתייעץ, לא להקטין את רגשותיו ולהתייחס אליהם בכבוד. רק על ידי הבנה הדדית יוכלו המתבגרים להתחבר לערך שלנו, להבין גם את הצד שלנו ולקבל בסופו של דבר את דעתנו.
מה הקו האדום שלכם?
לכל בית יש הערכים והגבולות שלו. כדאי לאמץ את ההבנה שלעיתים מומלץ להפסיד בקרב, אבל לנצח במערכה. ההורות שלנו נמדדת בטווח הארוך, ולא רק הקצר. לאלו שמנצחים בקרבות הקטנים ומרגישים שהם מצליחים לאכוף את גבולותיהם מול המתבגרים, כדאי לשים לב לכך שהם הפסידו את האמון והחיבור לילדיהם. גם אם היא לא מתנגדת היום ו"מקבלת בשקט את מה שהחלטתי", בפנים עמוק היא מרגישה שלא מבינים אותה, וכשהיא תרצה לפרוק – זה עלול לקרות בפתאומיות ובעוצמה.
גם אם נראה כלפי חוץ ש"נכנענו לדרישותיהם", אם יודעים להעביר זאת בצורה נכונה – אפשר להרוויח את הקשר שלנו בעתיד. אם יודעים לומר שאנחנו לא מסכימים איתם, אבל מבינים את רגשותיהם ומוכנים להתגמש, זו לא כניעה, זה ניצחון. ניצחנו את המערכה שמאיימת להפריד ביננו לבינם.
הכותב הוא מטפל רגשי בילדים ומלווה נוער חרדי מתמודד