איך קמפיין ה"גאווה" מצליח לתעתע ברבים? לסוציולוג האמריקאי יש תשובה

ג'וזף אוברטון היה סוציולוג אמריקאי שמת ב-2003 בתאונת מטוס. את חייו הוא הקדיש לסוגיה מרתקת: איך יתכן שנושאים שהיו מאז ומתמיד בגדר מוקצה מחמת מיאוס בעיני הציבור, מצליחים להפוך פתאום לנושאים לגיטימיים שעומדים במרכז הדיון הציבורי.

אוברטון הגיע למסקנה מדהימה. בדרך הנכונה, כך טען, אפשר להכשיר כל נושא, לא משנה כמה הוא טעון במחלוקת, ומה שדרוש לכך הוא רק קצת מאמץ ונחישות. לפי המודל שלו, שידוע בשם "חלון ההזדמנויות של אוברטון", או "חלון אוברטון" בקצרה, קיים לכל בעיה או רעיון בקהילה סוג של חלון הזדמנויות. במסגרת החלון הזה אפשר לדון או לא לדון בפומבי ברעיון, לתמוך בו באופן גלוי, לפרסם אותו ואפילו לייסד אותו בחקיקה. את החלון הזה אפשר להזיז, לפי המודל הבא, מהשלב "הבלתי מתקבל על הדעת", בו בעצם עוסקים ברעיון שכל כך מנוגד למוסר הציבורי ולכן נשלל במידי, ועד השלב של "פוליטיקה אקטואלית", כלומר של העלאתו לדיון ציבורי פומבי, החדרתו לתודעה הציבורית ואפילו הסדרת מעמדו באמצעות החוק.

איך זה בעצם עובד?

בשנת 2014, בלוגר רוסי שמכנה את עצמו בשם זוהל הדגים איך מודל אוברטון יכול לעבוד על כל רעיון שנראה מופרך לגמרי למוסר ולהגיון האנושי, ובחר בתור דוגמה מייצגת את הקניבליזם.

קניבליזם – אכילת בשר אדם, לא מקובל כיום בשום מקום בעולם המערבי. למעשה, לא רק שקניבליזם אינו מקובל כלל, אלא שעצם העיסוק בו גורר תיעוב וסלידה ונחשב לטאבו שאין לעבור עליו. סביר להניח שאם מישהו יעלה את הרעיון לייסד בחוק את זכותם של האזרחים לאכול אחד את השני, הוא יישלח במהירות למוקד בריאות הנפש הקרוב למקום מגוריו. לפי אוברטון, במצב הזה, כשהנושא נחשב לטאבו, הוא נמצא בשלב של ״בלתי מתקבל על הדעת״, או בניסוח של מודל אוברטון: ״אפס חלון הזדמנויות״.

אבל גם אם נראה לכם שנושא כזה לא יכול לעולם לעלות לסדר היום, בשורה של צעדים איטיים ונחושים אפשר בהחלט להפוך את הקניבליזם לאפשרי. לא מאמינים? תקראו הלאה.

הצעד הראשון יהיה כינוס מדענים לכנס אקדמי בנושא המרתק והמעשיר "אנתרופולוגיה של מנהגים אקזוטיים בפולינזיה". למדע, כמו שבטח ידוע לכם, אין בעיה לדון בכל נושא שהוא. מדענים הרי אמורים לחקור הכל, לא?

מובן מאליו גם שאחרי הכנס יתפרסמו ציטוטי המשתתפים ומסקנות מהכנס. הזמנות לכנס חוזר תישלחנה, ופרופסור אחד אפילו יתראיין לכלי תקשורת נחשב ויספר על האקזוטיקה והחן שבמנהגים הפראיים של תושבי פולינזיה. וכך, בלי שתשימו לב, החלון של אוברטון התחיל לזוז. מנושא שאפילו לדבר עליו נחשב בגדר טאבו, הפך הקניבליזם לנושא שאמנם איש לא מסכים איתו, אבל עדיין נחקר במסגרת אקדמית מכובדת ואפילו אפשר לקיים אודותיו שיח אקדמי סביר בהחלט. הטאבו נעלם, ומשחור מוחלט נוצרו גוונים של אפור.

במקביל לעיסוק המדעי, מוקמת "חבורת הקניבלים הרדיקאליים". מולה מיד תתייצב חבורה רדיקאלית מהצד השני, שתקרא לשרוף את כל הקניבלים באשר הם, ובאותה הזדמנות גם את היהודים, הקומוניסטים וכל השאר. ככה יהיו לנו ''קניבאלים רעים'', שלעומתם יהיה אפשר להציב בעתיד את הקניבאלים המתונים, "הטובים".

הצעד השני, אחרי שעוד ועוד מדענים יתחילו לעסוק בנושא, יהיה שינוי השם, תוך גינוי אלו שמסרבים לעסוק בנושא מטעמי מוסר. הרי אי אפשר להתעלם מהמדע, ומי שיסרב לעסוק בנושא יוכרז כמתנשא וצבוע. כדי לנתק את הדיון האקדמי מהדעות הקדומות, חייבים להמציא שם אלגנטי לקניבליזם, כדי שכל מיני מתחסדים צרי אופקים לא ישפטו את העוסקים בנושא ויקראו להם בשמות גנאי המתחילים באות "ק".

ההכרח לשינוי השם, לפי אוברטון, מגיע מכך שאי אפשר להמשיך להשתמש במונח קניבליזם, בגלל האסוציאציות שהוא מעורר. חייבים להמציא לו שם מכובד יותר, שיסתיר את המהות האמיתית של התופעה, כמו פושע שמחליף שם ותעודת זהות. לכן נבחר כתחליף המונח הלטיני ״אנתרופופגיה״.

כעת צריך לבסס מקרה מהעבר הרחוק, שישמש כהוכחה לכך ש״אנתרופופגיה״ יכולה להיות לגיטימית בהחלט בתנאים מסוימים. כך, למשל, אפשר בהחלט להיזכר ולספר את האגדה על האם המסורה שנתנה לילדיה המתים מצמא לשתות את דמה שלה, או להיזכר במקרה בו קברניט מטוס שהתרסק אפשר לצוות המטוס לאכול פצוע שכבר נטה למות, כדי שכל הניצולים לא יגוועו ברעב.

בשלב השלישי, הדיון בנושא כבר הופך לגיטימי לחלוטין, ושיח העוסק בנושא אינו מופרך כלל. כך, למשל, טענות לפיהן אין שום נזק מדעי באכילת בשר אדם, סברות שהחשק לאכילת בני אדם הינו גנטי ואפילו רעיונות כי לאנשים חופשים יש זכות להחליט לבד מה הם יאכלו, או שמישהו יאכל אותם, מזיזות את העיסוק בנושא לשלב הרציונלי, בו אכילת אדם נשקלת בפועל.

לאנשים השפויים, שמתנגדים לתופעה, כבר אפשר לקרוא ״שמרנים רדיקליים״, שמסרבים לקבל הוכחות מדעיות לכך שלאכול אנשים זה דבר נורמלי. הם מוקעים כפאשיסטיים צרי אופקים שמסרבים לקבל את השונה, ונידונים לבוז וללעג התקשורת.

השלב הבא הוא להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי דרך כלי התקשורת. בסרטים מופיעות דמויות של אנשים שאוכלים אנשים אחרים, שירים נוגים העוסקים בנושא זוכים למאות אלפי צפיות ובעיתונות נחשפים בכתבות שער אמנים, במאים ואנשים ידועים שחושפים לראשונה כי הנה, גם הם אוהבים לאכול בשר אדם.

בשלב הזה, העיסוק בקניבליזם הוא כבר ראוי וכשר לחלוטין, והדרך לשלב החמישי והאחרון, חקיקה והסדרת אכילת אנשים בחוק, היא ראויה ומתבקשת. קבוצות לוביסטיות בממשלה מתאגדות ופועלות לשינוי החוק, משאלי עם המוכיחים שישנו אחוז גבוה של תומכים בתהליך לגליזציה של קניבליזם מפורסמים, ופוליטיקאים מתחילים לרכב על הגל ולהנפיק הצהרות שגם הם תומכים במתן זכויות לכולם. גם לאלו שאכלו פעם מישהו או חולמים על היום בו יאכלו מישהו.

בשלב האחרון, הציבור כבר נשבר. מי אמר שזה כל כך נורא, בעצם?

גם אנשים שבעומק ליבם מזדעזעים משבירת כל חוקי המוסר האנושי בניגוד לכל הגיון, מפחדים להביע את דעתם בקול, כדי שלא יוקעו כקיצוניים שמתנגדים לזכויות אדם. הם שותקים ועומדים מנגד כשחוקים האוסרים על איסור אכילת אדם נחקקים, ותוהים איך יתכן שמה שהיה בגדר טאבו מאז ומתמיד, הפך פתאום לסמל הקדמה והליברליזם ומוגדר כנורמלי לחלוטין.

בינתיים, איזה מזל, אף אחד עדיין לא החליט להפוך את הקניבליזם לחוקי. אבל אם נראה לכם שמודל אוברטון הוא מודל מופרך לחלוטין, אתם טועים.

דוגמאות נוספות אפשר למצוא לכל אורך ההיסטוריה. פעמים רבות, נושאים שנויים במחלוקת הפכו למקובלים רק בגלל מניפולציה נבונה ומחושבת של דעת הקהל. כך, לדוגמה, אף שהמפלגה הקומוניסטית רצחה עשרות מיליוני איש במדינות שבהן עלתה לשלטון, ובעבר אנשים בארה''ב הועמדו לדין בשל אהדתם לקומוניזם, כיום הקומוניזם זוכה לאהדה ולסלחנות באמריקה. דמותו של צ'ה גווארה, שהרעיב למוות אלפים מבני עמו ורדף אותם, מודפסת על חולצות שנמכרות בהמוניהן, ואפילו מאו דזה דונג, דיקטטור שידיו מגואלות בדמם של עשרות מיליונים ממתנגדיו, זוכה להערצה בקרב חוגים מסוימים. הסיבה העיקרית לכך היא נוכחות ופעילות של אנשי אקדמיה מובילים בארה"ב שהיו בעמדות כוח אקדמיות וארגנו כנסים ודיונים באוניברסיטאות בזכות הקומוניזם. אותם אנשי אקדמיה, אשר כונו "אסכולת פרנקפורט", גם כתבו ספרים שבהם המשיכו לדון בקומוניזם ובמרקסיזם כאופציה חברתית לגיטימית. כיום, הקומוניזם נחשב בחלק גדול מחוגי החברה כרעיון רומנטי שכשל שלא באשמתו.

נשמע לכם הזוי? נשמע לכם לא מתקבל על הדעת?

תפתחו עיתון בישראל של היום, שנת 2018, ותראו שמודל אוברטון, הוא בהחלט דבר אפשרי.