"אתה הרסת לנו את החיים! עכשיו אתה מגיע לבקש סליחה?!"

ר' חיים משה, ראש ישיבת 'ברכת התורה' באחת הקהילות היהודיות המפורסמות באירופה, חלה במחלה קשה.

תלמידי הישיבה העתירו בתפילה, ראש הישיבה מפשפש במעשיו ומתכונן לקראת המעבר לעולם שכולו טוב. כאן, בעולם הזה, הרופאים עורכים בדיקות תכופות, ממליצים על טיפולים מסוימים, אך השיפור לא נראה. החולה אינו מגיב לטיפולים, כלשונם.

שמו של ראש הישיבה הזקוק לרפואה שלמה, עולה חיש על שולחנם של גדולי הדור בארץ ישראל.

נתנאל, אחד מבוגרי הישיבה, המתגורר בירושלים, ניגש למעונו של האדמו"ר מרחמסטריווקא, הרב ישראל מרדכי טברסקי זצ"ל, וביקש ברכה לרפואתו של ראש הישיבה.

האדמו"ר מאזין לדבריו בקשב, פניו מתעננות בכאב, והוא מגיב קצרות: "אמרו לחולה שעליו לשוב בתשובה".

הדברים נופלים כרעם על אוזניו של נתנאל. הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו משיב תשובה כזו למורו ורבו. לבסוף, הוא מרהיב עוז ומסביר לרבי כי מדובר ביהודי מרביץ תורה גדול, תלמיד חכם משכמו ומעלה, וודאי שכבר עשה תשובה ופשפש במעשיו. 
לתדהמתו, הרבי חוזר ואומר נחרצות בדיוק את תשובתו הקודמת: "אמרו לו שעליו לשוב בתשובה שלימה"… כעת כבר ברור שלא מדובר בעניין של מה בכך. יש דברים בגו. זו התשובה, גם אם אינה נעימה לשמע אוזן ולביטוי שפתיים.

בלב כבד ובתחושת אי נעימות גדולה, מתקשר נתנאל אל ראש הישיבה השוהה במרחקים, ומוסר לו את דברי האדמו"ר. ראש הישיבה מודה לתלמידו על השליחות ושוקע בהרהורים: "תשובה? ...בימים האחרונים היו לו שעות ארוכות די והותר לשוב בתשובה, להרהר במצבו הרוחני, לחפש את אשר שגה בלימוד התורה, בתפילה, במידות טובות. הוא מייגע את מוחו: למה ירמזו דברי הרבי?..."

ולפתע אורו עיניו: הוא נזכר בסיפור שקרה זמן קצר קודם לכן. הכול החל בשיחת טלפון של אחד מיהודי הקהילה בעירו, שהפציר בראש הישיבה להיכנס לתוככי פרשייה משפחתית טעונה וכואבת, שהגיעה עד בית המשפט המקומי ועמדה לקראת הכרעה.

ראש הישיבה ניסה להשתמט מהמטלה, אך אותו יהודי לא הניח לו, והוא נאלץ להפשיל שרווליו, ולהיכנס ראשו ורובו לתוך הפרשה הלא נעימה, עד שאכן הצליח להביאה לידי סוף, אם כי כמובן שאחד הצדדים יצא מאוכזב וכאוב, ואפילו פגוע. 'כנראה שלכך התכוון הרבי', נצנצה בלבו מחשבה לא קלה.

ראש הישיבה התקשר לאותו יהודי פגוע והחל לפייס אותו בדברים, ולהתנצל אם הבג ביד קשה מדי. אותו יהודי היה כאוב מאוד. אלולא היה הרב מגלה את מצבו הרפואי העגום – כנראה שהיה טורק את השיחה כבר בתחילתה... כאשר שמע את דברי ראש הישיבה השוכב על ערש דווי, הסכים לסלוח.

השיחה היתה קשה, אך לאחריה חש ראש הישיבה כמי שהיטהר כולו. בלב מתרונן התקשר לתלמידו הירושלמי. "אתה יכול לגשת לאדמו"ר ולומר לו שמילאתי את הוראתו, העניין תוקן. קיימתי 'עד שירצה את חברו' בהידור רב!"

עם סיום השיחה, ניגש נתנאל אל ביתו של האדמו"ר. "ראש הישיבה קיים את הוראת הרבי", הוא אומר ביראת קודש. "הוא עשה תשובה".

הרבי מניע את ראשו לשלילה, ניכר על פניו הטהורות שהוא אינו שלם עם הדברים שנאמרו כאן. "הוא קיים את ההוראה, ראש הישיבה ביקש מחילה מיהודי!", מסביר התלמיד ומתאר את שאירע, אך הרבי מנענע את ראשו בשלילה: "לא לזה התכוונתי… התכוונתי שהוא יבקש מחילה מהשכן שלו"…

דממה משתררת בחדר. נתנאל רועד כולו, אך ההוראה ברורה ומחוורת. הוא מרים טלפון בשנית אל ראש הישיבה, ומעביר את דברי הרבי: "הרבי אומר שעליך לבקש סליחה משכנך".

 פליאתו של ראש הישיבה גדלה שבעתיים. מחילה משכנו? הוא חי בידידות רבה עם כל שכניו... הרב התייגע במחשבות, עד שנזכר לפתע בסיפורה הכאוב של משפחת כהן...

"אתה הרסת לנו את החיים - עכשיו אתה מגיע לבקש סליחה?!"

מדובר במקרה שהתרחש שנים רבות קודם לכן. ר' חיים משה היה אז אברך צעיר, תלמיד חכם ששמו הולך לפניו. בקהילה בה התגורר חיה גם משפחת כהן. ר' לוי, אבי המשפחה, היה יהודי יקר שהקפיד על קיום המצוות, אך בני ביתו ניהלו אורח חיים פשרני, שלא תאם את אורחות הקהילה.

אברך אחד צעיר שקינא לדבר ה', החליט לבער את הנגע, כלומר: להכריח את המשפחה לעזוב את השכונה בכל מחיר, אותו אברך שכח דבר אחד, שהמטרה, חשובה ככל שתהיה, אינה מקדשת את האמצעים, וודאי שלא את האמצעים בהם נקט...

האדם שפעל להוצאתם של משפחת כהן מהשכונה היה ר' חיים משה בעצמו...

משפחת כהן נאלצה לעבור דירה, כשהשם הגרוע שיצא להם רדף אחריו לכל מקום. "כן, אין ספק!", היכתה ההכרה המצמררת בלבו של ראש הישיבה המיוסר. "רק אליהם התכוון הרבי"...

לאתר את משפחת כהן – היתה מלאכה מורכבת. כיצד ניתן למצוא משפחה שעקרה עשרות שנים קודם לכן, ומי יודע לאן?... אך ראש הישיבה לא ויתר, מתוך ידיעה שחייו הם עומדים זה עתה על גבי המאזניים.

תוך כדי חיפושים, התברר לר' חיים משה אילו השלכות היו למעשהו. התברר כי המפשחה הנודדת התקשתה למצוא מקום לעצמה, ונאלצה לנדוד כתובת אחר כתובת. לחר מאמצים אינטנסיביים של חיפושים, נמצאה כתובת המשפחה: קהילה יהודית קטנה, לא מפורסמת, באחת מערי אירופה.

שיחת טלפון, כמובן, לא באה בחשבון במקרה הזה. ראש הישיבה שוחרר מבית החולים למספר שעות. נכנס לרכב ויצא בנסיעה לעבר בית המשפחה.

כפי שניתן לתאר, הפגישה היתה קשה מאוד. ר' לוי כהן היה כבר יהודי קשיש, קמוט פנים, ולא רק בגלל גילו המתקדם. הפרשייה הישנה ההיא שיבשה את חייו לנצח.

פניו המרירות לא התרככו גם למראה גופו המיוסר של ראש הישיבה, שנכנס לביתו באפיסת כוחות. "אתה הרסת לנו את החיים. השידוכים, העסקים – כל החיים שלנו נפגעו כתוצאה ממה שעשית, עכשיו אתה מגיע לבקש סליחה?", זעק לעברו בכאב ובזעם.

ר' חיים משה הליט את פניו בידיו והתפרץ בבכי סוער. במשך דקות ארוכות התקשה להוציא הגה מפיו. "ר' לוי!", אמר לבסוף בדם ליבו. "אני יודע שאינני ראוי לבקש את סליחתך. שגיתי, טעיתי, צעיר הייתי, אבל ראה אותי כעת, כל גופי שבר כלי, הרופאים אינם מעניקים לי ימים רבים בעולם, שילמתי כבר מחיר כבד על מה שעשיתי!

"באתי כעת לבקש סליחה, לפי ציווי של אחד מגדולי הדור, שאמר לי ברוח קודשו כי המעשה הנורא שעשיתי הוא הסיבה למוות המרחף על ראשי. האם תואיל לסלוח לי?"…

ר' לוי התרכך מעט, אך עדיין התקשה לסלוח. איך ניתן למחוק צער וכאב של עשרות שנים במחי שיחה אחת?...

"אינני יודע אם אוכל אי פעם למחול לחלוטין, אבל עד כמה שצריך לרפואתכם - מוחל אני בלב שלם!", אמר בגבורת נפש.

הנס לא איחר להתרחש. ימים ספורים לאחר המפגש הטעון הזה, תוצאות הבדיקות הראו מפנה לטובה. הגוף הגיב טוב לטיפולים, וההחלמה נראתה קרובה מתמיד.

הערה: כל הפרטים המזהים בסיפור זה שונו, מטעמי לשון הרע. אך הסיפור אמיתי לחלוטין. מתוך מוסף 'המבשר', סיון תשע"ח.