התפילה שלך מגיעה לרומו של עולם

עולם התפילה הוא עצום ורב ממדים. אי אפשר לצמצם את המושג "תפילה" ולהגדיר אותו בתור סוג מסוים של פעילות או תנועה נפשית מסוימת. יש תפילות רבות ומגוונות: של יחיד ושל ציבור, של בקשה ושל שבח, תפילה מנוסחת ותפילה ספונטנית, תפילה קבועת זמן ותפילה מתוך התעוררות חד פעמית, תפילה עם כוונות מדויקות ותפילה מתוך התפרצות רגשית.

המדרש (תנחומא) בתחילת פרשתנו כותב: "בהרבה שמות נקראת התפילה, אלו הן: תפילה, תחינה, צעקה, זעקה, שוועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה" (ישנם מדרשים אחרים עם ניסוח מעט שונה). שמות התפילה המוזכרים אינם שמות נרדפים למושג תפילה, אלא כל שם מבטא סוג תפילה ייחודי. עלינו ללמוד להבחין בין סוגי התפילות השונים, הנסיבות השונות המתאימות לכל תפילה והמצבים הנפשיים בהם נמצא האדם בשעת תפילתו.

בחירת תפילה מתאימה למצב הנוכחי שבו אדם נתון, היא מלאכה לא פשוטה, ואם היא נעשית שלא כראוי – היא עשויה להחמיץ את תועלתה של התפילה.

תחום התפילה הינו מרכזי ומקיף בעבודת השם ובעולמו של האדם המאמין.

פרשת "ואתחנן" נקראת על שם תחנוניו של משה להיכנס לארץ ישראל. המדרש מעיר את תשומת ליבנו, שמתוך כל סוגי התפילות, בחר משה להתפלל בסוג תפילה מאוד מסוים, בתחנונים – "ואתחנן אל השם". מדוע, מתוך כל אותה רשימה של סגנונות תפילה אפשריים, בחר משה דווקא בסוג התפילה של תחנונים? מדוע לא בחר לדוגמא, ב"שוועה", שבו משתמש דוד: "השם אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי" (תהלים ל', ג'), או ב"צעקה", סוג התפילה שבו השתמש משה רבנו עצמו בזמן אחר: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל השם" (במדבר י"ב, י"ג)?

התשובה של המדרש היא, שמשה בחר בלשון תחנונים מפני שהיא הדרך בה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא... לא שאני חייב לבריה כלום, אלא חינם אני נותן להם... אמר לו משה: אם כן עשה עלי מצווה ותן לי חינם, לפיכך אמר: 'ואתחנן'" (תנחומא ואתחנן, ג').

אנו מאמינים בכוחה של התפילה. למרות זאת, קורה לא פעם שאנחנו נשארים אחרי התפילה עם תחושה של חוסר סיפוק, חוסר מענה והרגשה שהתפילה לא נענתה, וממילא עולה בנו פקפוק בכוחה של התפילה. עלינו לדעת שזו טעות. כל תפילה מתקבלת.

תפילתו של משה לכאורה אינה נענית, אף על פי שהוא מתפלל בהשתפכות הנפש וברגש עצום (כדאי לעיין במדרש המביא את תפילתו המדהימה). הקדוש ברוך הוא ציווה את משה – "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ:ו). הקדוש ברוך הוא קבע שמשה לא יוביל את העם לארץ המובטחת. התפילות של משה, שהצילו את עמו, את אחיו ואת אחותו וגם אנשים אחרים במהלך חייו, אינן מועילות לו כאשר מדובר בבקשה אישית שלו. התלמוד מתמצת את הסיטואציה הזאת בדימוי הבא: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה' ע"ב). אסיר לא יכול לשחרר את עצמו.

חכמים במדרש ומפרשי התורה נותנים סיבות רבות מדוע אלוקים סירב לקבל את בקשתו של משה, אולם למרות כל הסיבות, עלינו לזכור שאנחנו לא יכולים להשיג את מחשבותיו של הבורא. אנו, כבני אדם סופיים, לעולם לא נוכל לתפוס את האינסופי. לא נמצא תשובה של ממש לשאלה מדוע יש תפילות שאינן נענות.

נעיין טוב ונגלה שמשה רבנו מרמז בדבריו, שאי כניסתו לארץ מהווה טובה גדולה עבור עם ישראל. כך הוא אומר: "וַיִּתְעַבֵּר השם בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר השם אֵלַי רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ"ו). משה אומר לבני ישראל שהשם מנע את תפילתו "למענכם".

רש"י מבאר את המילה "למענכם" – "אתם גרמתם לי" (כמו בגללכם). אולם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר" כותב, שהכוונה למענכם ממש. לטובתכם: "למענכם משמעו לטובתכם, ולא נתבאר טובה זו מה היא... אבל למדו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש והובא בתוספות (תלמוד סוטה, י"ד ע"א), פעור היה מושך הרבה את ישראל לעבודתה (בעל פעור, עבודה זרה שהייתה בעבר הירדן)... אבל כח משה רבינו היה נגד עבודה זרה להחליש כוחה, כן בחייו וכן אחר מותו, היה קבר משה לסגולה... ונמצא זה שנשאר משה בעבר הירדן – מקור טומאת עבודה זרה – היה לטובה לבני גד ולבני ראובן וכן לשאר השבטים, שלא יכשלו בבואם לשם". גם התוספות כותב, שבכל פעם שבעל פעור עלה לקטרג ולהזכיר את עוון ישראל, הוא חזר ושקע כאשר ראה את קברו של משה.

מדהים. משה רבנו מוסר את נפשו למען כלל ישראל גם לאחר מותו, בעצם עובדת היותו קבור מעבר לירדן.

משה הבין מדוע בורא עולם ביקש ממנו להפסיק להתפלל על הכניסה לארץ. משה הסכים בשמחה "לשלם את המחיר" האישי כדי להגן על עמו גם לאחר פטירתו.

עניין זה מראה לנו שלבורא עולם יש חשבונות משלו, והן גבוהות הרבה למעלה משכל אנוש.  

בנוסף על האמור, עלינו לדעת יסוד חשוב.

התלמוד (ברכות ו' ע"ב) מביא את הפסוק בתהלים: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (תהלים י"ב, ט'), והוא כותב עליו כך: "אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן". למה הכוונה? איזה דברים עומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן? כותב רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה".

בפשטות הכוונה, שבני אדם מזלזלים בעצם התפילה ואינם מייחסים לה חשיבות מספקת, למרות שהיא מסוגלת לעלות לרומו של עולם. אולם ישנו הסבר נוסף (מופיע בספר "דגל מחנה אפרים" על הפטרת כי תצא, בשם הבעל שם טוב).

אחת הסיבות העיקריות שגורמות לבני אדם לזלזל בתפילה היא התחושה שהזכרנו קודם, שלפעמים אדם מתפלל בכל לבו ומבקש מהקדוש ברוך הוא את צרכיו, אולם הוא לא זוכה לראות בעיניו שבקשותיו מתמלאות. הוא מתייאש מן הרחמים וחושב בלבו שאין תפילתו נשמעת.

אולם האמת היא שהשם שומע תפילת כל פה, אלא שרק הוא לבדו יודע מה טוב לאדם. לפעמים תפילותיו של אדם נשמעות ואף נענות בדרך שאין הוא יודע ואין דעתו משגת. זו כוונת התלמוד, שהתפילה היא "דברים העומדים ברומו של עולם", וכפי שכותב רש"י – שהתפילה עולה למעלה. כל תפלה שנאמרת בכוונה ויוצאת מעומק לב המתפלל, נמצאת ברומו של עולם. היא למעלה. היא לא הולכת לאיבוד, חלילה. אלא שלא תמיד התפילה מתמלאת בדרך שהאדם ביקש. יש אדם שמתפלל על עצמו והקדוש ברוך הוא מטיב עם בניו ובני בניו, יש מי שמתפלל על עושר וכבוד והקדוש ברוך הוא נותן לו חיים, יש שמתפלל במקום זה והשם עונה לו במקום אחר.

לפעמים אדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה דבר גדול, אך השם מכין לו משהו גדול עוד יותר, ולכן בקשתו הפחותה של אותו אדם אינה מתקבלת. לדוגמא, אדם מבקש מהשם שיעזור לו להתקבל למקום עבודה מסוים, ואילו השם מייעד לו מקום הרבה יותר טוב ולכן אין השם שומע לתפילתו. במקרה זה, אי קבלת הבקשה של המתפלל היא לטובתו של המבקש.

זו אולי כוונת רש"י: "רב לך – הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך". השם אומר למשה שמיועד לו משהו גדול הרבה יותר.

מטרת התפילה היא להתקרב להשם. החסרים והצרכים שלנו הם אמצעי לקשר עם הבורא. הבה נתפלל ונזכור, שכל תפילה, גם אם לא נראה שהיא התקבלה, היא עומדת ברומו של עולם ופועלת את פעולתה במוקדם או במאוחר, בעצתו המופלאה והבלתי נודעת של השם.