אין חילונים - אלא יהודים

אבינועם שואל: "היי. אני מכיר אנשים שמתגאים בכך שהם חילונים, והייתי רוצה להבין מה זה בדיוק אומר להיות חילוני? אם עדיין לא חזרתי בתשובה, ואני רק מאמין ורוצה להתחזק, האם אני עדיין מוגדר חילוני?"

שלום אבינועם, ותודה על שאלתך.

אנו מעדיפים שלא לקטלג יהודים. גם לילדים הקטנים כדאי להסביר שיש יהודים שמקיימים מצוות ויש יהודים שמתקשים בקיום המצוות, וגם ישנם יהודים שלא זכו לגדול על ברכי היהדות ולהכיר את חשיבות התורה. אך בסוף, באמת, כולנו יהודים.

זכינו בעם ישראל למיליוני יהודים מסורתיים אשר משתדלים להתקדם בקיום המצוות כפי יכולתם האישית, רבים מניחים כיום תפילין וצופים בשיעורי תורה בקביעות. גם אם אורח חייהם עדיין אינו אורח חיים תורני, ודאי אינם נקראים 'חילונים' כאשר רוצים ומשתדלים לקיים מצוות.

איך יכנה עצמו מי שעדיין לא חזר בתשובה שלמה, אבל גם אינו בדיוק "חילוני"? אני מחבב מאוד את הכינוי "מתחזק", וזו לעניות דעתי התשובה שנכון להשיב על שאלת רמתך הדתית, לומר: "אני מתחזק". רבים מכנים עצמם "מתחזקים" גם לאחר שחזרו בתשובה שלמה; יש בכך משום ענווה של אדם המכיר את עברו ומחפש להמשיך להתקדם בשמירת המצוות ותיקון המידות.

למרות הנאמר כאן, ישנם יהודים שלמרבה הצער מתגאים להציג עצמם בתואר "חילוני", ואף מדברים בשבח החילוניות. ליהודים טועים אלו, שלא זכו לגדול על ברכי היהדות ולהכיר את חוכמת התורה ויופיה, יש להסביר את הדופי שבעצם ההגדרה החילונית.

הרי לפניכם שאלה מכשילה (ולדעתי גם די מצחיקה) שניתן לשאול כל יהודי המגדיר עצמו "חילוני" מתוך גאווה. פשוט בקשו ממנו: "חילוני יקר, התוכל להגדיר בבקשה מהי חילוניות בלי להשתמש במילה 'לא'?"

אם ינסה יסביר שהחילוניות דוגלת בערכי הדמוקרטיה וכדו', אז שאלו אותו בתמורה: "ואם לא היית דמוקרט, אז לא היית עונה להגדרה 'חילוני'?". מובן שחילוניות אינה קשורה בצורת השלטון או המשטר; ברית המועצות דגלה בחילוניות קיצונית תחת משטר קומוניסטי מובהק.

אם חברנו ישיב שהחילוניות מייצגת את היותו הומניסט, בעד שיוויון זכויות וכדו', אז חיזרו לשאול: "האם אדם שמזלזל בנשים ומתגאה על זרים, אינו יכול לכנות עצמו חילוני?". לא חסרים לצערנו אנשים חסרי מסגרת המורדים בכל מוסר חברתי, אשר עדיין עונים להגדרה 'חילונים', מצד שני טרם שמענו על חבר כנסת שיאשים עבריין או גזען בכך שהוא "מבייש את החילוניות".

חברנו ייאלץ לבסוף לוותר על מקור גאוותו החילונית, ובנקודה זו בדיון נוכל להסביר לו כי המילה "חילוני" מגיעה מהמילה "חולין", שפירושה חוסר קדושה וחוסר דתיות בחיים. כל גאווה חילונית מסתכמת אפוא באורח חיים המשולל את שמירת יהדות והקדושה בחייו הפרטיים, והוא מכונה 'חילוני' רק מפני שעושה את כל ימיו חול. במילים אחרות, כשאדם מכנה את עצמו "חילוני" בגאון, הוא למעשה מתפאר במה שאין לו, בעגלה ריקה וחסרה, המשוללת את התכנים הערכיים הרוחניים של יהדותו. לכן עדיף ליהודים לוותר על הגדרה שלילית זו, ולכנות עצמם בפשטות 'יהודים' או 'מסורתיים' על שם זהותם היהודית.

לעומת זאת מי שזכה להכיר את יהדותו וחפץ להתחזק בשמירתה, טוב שיגדיר עצמו "מתחזק".

* * *

בהקשר דומה, קיבלתי לאחרונה פנייה משואלת בשם גילה (כל השמות בדויים):

"אני יודעת שיש בורא לעולם ולכן פוחדת מהעולם הבא. הבעיה שאני חילונית, תמיד הייתי ואינני מאמינה שאצליח אי פעם לחזור בתשובה. למרות זאת המחשבה על כך לא מניחה לי".

נראה שיש לך נשמה גבוהה, ולכן לבך הוגה במחשבות על יהדותך, הקשר עם אביך שבשמים. הרשי לי לגלות לך סוד: אינך חילונית וכנראה מעולם לא היית חילונית באמת.

את ודאי צמה ביום הכיפורים, ודאי עשית או תעשי ברית מילה לבניך, וכן תכניסי אותם למצוות כשיגיעו לגיל בר-מצווה, מן הסתם אינך אוכלת חמץ בפסח. בחיי היום-יום את כנראה נמנעת מאכילת חזיר ושרצים, ואוכלת בשר בשחיטה כשרה. אני מאמין שיש מזוזה בפתח ביתך בה מוזכרת יציאת מצרים. גם חתונה יהודית ודאי עשית או תעשי בחופה וקידושין כדת משה וישראל.

זו אפוא עובדה שאינך באמת "חילונית" כפי שחשבת, אינך דומה לגוי חסר-דת, שהרי הנך כבר מקיימת מצוות מן התורה הקדושה! מצוות יקרות מפז ואבנים טובות. הרי שאת יהודיה מסורתית מזה שנים רבות, ולפי שאלתך עדיין נמצאת בתהליך ממושך של התבוננות פנימית והתחזקות.

לכן אציע לך עצה: אל תאמרי עוד "אני חילונית", אלא אמרי: "אני מתחזקת"!

עליך רק להמשיך להתחזק במעשים קטנים שאת מסוגלת לפי כוחך, אפילו אם רק להדליק נרות שבת. גם סעודה משפחתית בערב שבת היא מצווה יקרה מאוד שקל ונעים לקיים. יש אנשים שמחליטים לא להדליק אש גלויה בשבת, או משאירים את האור דלוק באמבטיה כדי להפחית מחילול שבת. כמו כן הצפייה בשיעורי תורה היא מצווה גדולה ביותר ומחזקת מאוד.

ראי כיצד מעשים קטנים מאוד, לא מורגשים כמעט, הם בגדר התחזקות יקרה מאוד - יהלומים נוספים שבכוחך להביא איתך לעולם הבא.

רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל כתב את הספר "החפץ חיים" העוסק בהלכות שמירת הלשון. בספרו מונה הלכות רבות, אך גם הזהיר מפני הייאוש המסוגל לפקוד את האדם החש כי אין בכוחו לקיים את כל ההלכות, או מי שחוזר ונכשל בשמירת לשונו, עד שחושב להרים ידיים. עבורו תיאר החפץ חיים את המשל הבא:

תארו לכם אדם עייף החוזר לביתו מיום עבודה, הולך לתומו לאורך חוף הים, כשהוא רואה לפתע שהים סחף אל החוף מאות אלפי מרגליות, זהב ואבנים יקרות. אם יעמול כל הלילה, יהיה לעשיר גדול! אך הקושי נראה גדול מידי עבורו.

"אין סיכוי שאצליח לאסוף את כל הזהב והמרגליות שעל החוף", אומר לעצמו האיש, "הם רבים מידי וגם העבודה קשה מידי". השעה כבר מאוחרת, והאיש עייף ומותש, אין לו עגלה מספיק גדולה, וגם אין די זמן לאסוף את הכל - כי הים סוחף הכל בחזרה אל האוקיינוס, עד אור הבוקר לא תישאר מרגלית אחת על החוף. רק אדם גיבור ומלא תושייה היה מצליח להקריב את כל מרצו וכוחותיו כדי לאסוף הכול עד אור הבוקר.

"זהו קרב אבוד!" פוסק לבסוף בייאוש, וכך, בעצבות רבה ובמבט קודר עוזב את החוף וחוזר לביתו בידיים ריקות...!

"מה אתה עושה?" אנו זועקים לאיש על החוף, "הרי זה אבסורד! אסוף כמה שתוכל, הרי כל מרגלית תעשיר אותך לאורך ימים ושנים רבות" (מתוך הספר "חפץ חיים לימוד יומי", יום 6, ו' תשרי).

כך מתאר בפנינו החפץ חיים את האדם המתייאש בגלל עבירותיו וקשייו לקיים את כל ההלכות, ואינו יודע כי "כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער" (אגרת הגר"א).

עלינו להביט אפוא על המצוות כעל איסוף יהלומים לעולם הבא, כל מצווה שאנו אוספים היא יהלום נוסף לגן-עדן: "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות ו, ט).

לכן אל לאדם להתייאש גם אם אינו חושב שבכוחו לאסוף את כל המצוות, אלא יאסוף מה שיוכל כי ודאי ייטב לו. הקב"ה הרי רואה את לבו הטוב והרצון להתקרב אליו, "ושכר מצווה מצווה" (אבות ד, ב).

הטעות היא לחשוב שחזרה בתשובה היא מעשה שעושים ביום אחד, או לא עושים בכלל.

האמת שאנו בעלי תשובה כל ימי חיינו על פני האדמה.

עשיית תשובה היא למעשה דרך חיים, והעיקר הוא להימצא בה ולהיות תמיד בעלייה. כל מצווה נוספת, אפילו קטנה, מקרבת אותך לקב"ה. אמרו חז"ל שהקב"ה אינו מקפח שכר אף בריה: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה" (נזיר כג, ב).

לחשוב את ה' לרחוק מליבנו היא עצת היצר הרע, שנועד להכשיל אותנו בתסכול או בצער ולהרחיק מעבודתו יתברך.

אמרו חז"ל (שמות רבה לד, א): "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן". ה' מבין את בריותיו ונוהג עם כל אדם לפי דרכו ויכולתו באופן האישי ביותר.

הנביא אומר (שמואל א', פרק טז, ז): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". פירוש הדבר שהקב"ה רואה אותנו מבפנים, עמוק בתוך לבנו, ולא רק מבחוץ.

רק את והקב"ה יודעים מה יש בלבך, מה את מסוגלת או לא מסוגלת לקבל על עצמך בשלב זה של חייך. המטרה היא להשתדל ולנסות, ולעולם לא להתייאש. אפילו הרהור של תשובה הוא מצווה (קדושין מט, ב), וכל עוד הנר דולק, תמיד אפשר לתקן. בהצלחה!