סיון רהב מאיר רוצה שהתקשורת תחזור ליצור קשר

1. "אז למה אתם לא מאמינים לתקשורת?". שאלתי את השאלה הזאת אינספור אנשים בשנה האחרונה. כמעט בכל הרצאה שלי אני מציגה את הנתונים המקצועיים, ומבקשת הסבר: הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד שרק 28% מהישראלים חשים אמון כלפי התקשורת. הסקר החדש של הרשות השנייה מדרג אותה במקום האחרון באמון הציבור, מתחת לכל גורם אחר. ליקטתי אינספור תשובות, מכל גיל ומגזר. מילים שפעם שמעתי רק בשומרון, שמעתי השנה בסביון. תלונות של אנשים בנתיבות, נאמרו שוב כעבור כמה ימים על ידי תושבי קיסריה. לצד הטענה הקלאסית "התקשורת שמאלנית", שאכן נשמעת רבות, רבים דיברו על סכסכנות, רדיפת רייטינג, פייק ניוז, מרמור, התנשאות.

אם לנסות לסכם, אולי אפשר לנסח את זה כך: כשיש סולידריות ואחדות סביב ערך מסוים – התקשורת כופה עימות מזויף, וכשיש מחלוקת אמיתית סביב נושא – התקשורת כופה אחדות מזויפת.

2. נתחיל בעימות המזויף, ובסיקור של שני מועדים לאחרונה. את חג הפסח חגגה התקשורת הישראלית בהחדרת תחקירנים לתוך חדרי מיון עם פיתות בתיק. זה, בשיא הרצינות, היה לנושא מרכזי. מצלמות נסתרות, עדויות מבפנים, וכל הטררם שיודעים לספק כאן כשרוצים ליצור אייטם. במוצאי ליל הסדר, הידיעה הראשית באחד מאתרי החדשות הגדולים בארץ הייתה "תיעוד מזעזע" של שומר שמבקש מתחקירן לא להכניס סנדביץ' למחלקה. מה הקטע? הרי 8 מיליון אזרחים יכולים להעיד שמדובר בעניין שולי לחלוטין. לא כי כל האזרחים אוכלים כשר בפסח (רובם הגדול כן), אלא כי יש להם כבוד הדדי ושכל ישר. רובם לא מביאים חמץ בכוונה, ולא מחטטים לזולת בתיקים בהשפלה. אפשר וצריך להסתדר בשטח. זה מה שקורה במרקם חיינו כמעט תמיד. ב-5 הפעמים שבהן זכיתי ללדת ראיתי במחלקה שילוב מדהים של חרדיות, חילוניות וערביות שפשוט מתפשרות ומסתדרות ביניהן, לבד. אבל העניין הזה – גם אם היו כמה תקריות נקודתיות לא לעניין – הפך ל"סערה". שלל עימותים באולפנים וטורים של "בעד" ו"נגד", כאילו יש פה באמת אישיו ציבורי.

כך גם בתשעה באב: פוסט לא חשוב על יוזמה הזויה לתלות שלט "פתוח בתשעה באב" זכה להגיע כמעט לכל כלי התקשורת. גם אם בקושי מסעדה ורבע תלו את השלט הזה, התקשורת שוב נכנסה למצב האוטומטי – "בעד" ו"נגד". שוב, כאילו יש פה באמת איזה קונפליקט דתי-חילוני שהציבור קרוע סביבו. כאילו שוב אין לנו סתם דרך ארץ, לצד כבוד למסורת ותודעה היסטורית. אני נעלבתי בכלל עבור הוריי החילונים. האם זו החילוניות הישראלית, לתלות כזה שלט בתשעה באב? מעניין שגם חובשי כיפה מיהרו לאולפנים, להיכנס למשבצת שלהם בתפקיד ה"נגד", בלי לשים לב שמשהו במנגנון עצמו פגום.

3. עכשיו לצד השני של המשוואה. לפעמים יש בחברה שלנו גם עימותים אמיתיים, לא פייק. מחלוקות של ממש, עם צדדי בעד ונגד בעלי משקל, זה מול זה. כל סקר בנושאים האלה מוכיח שהציבור באמת חצוי, וחלקו גם מתלבט. בדרך כלל מדובר בדיון רעיוני חשוב בין ימין לשמאל, או בין שמרנים לליברלים. אלא שכאן פתאום – המנגנון מתחלף. כאן יש לפתע השתקה מוחלטת של כל הדעות, לטובת צד אחד בלבד. שקט, עכשיו קמפיין. שום "נגד" לא יוזמן לאולפן, כעת יש רק בעד. פאנלים שלמים יפרשנו את המציאות לאותו צד, עשרות עמודים בעיתון יביעו אותה דעה. זה היה כך בהסכמי אוסלו. התקשורת ברובה לא סיקרה אותם, היא קידמה אותם. המתנגדים הוצגו כהזויים, חוזי שחורות, מיושנים, פרימיטיביים. זה היה כך בהתנתקות. התקשורת כמעט לא שאלה את השאלות הקשות. היא אתרגה את אריאל שרון ואת צד ה"נגד" סיקרה כטרבל-מייקר, כפרובלמטי, כסכנה לדמוקרטיה.

אחת השיטות היא להשתמש בהקלטות סתר "קיצוניות" שנאמרו בחדרי חדרים. במקום להזמין אנשים לאולפן לשטוח את דעתם באופן מכובד, מוצאים משהו שאיזה פעיל ימין או רב אמר ו"חושפים" אותו. רגע, למה לא פשוט לראיין אותו? הרי יש לו השקפת עולם לגיטימית, אז למה לדבר עליו ולא איתו?

השנים חולפות, ולמרות הדיבורים על שינויים במפת התקשורת, הבון-טון ממשיך להישמע בדיוק אותו דבר. זה המשיך כך במחאה החברתית שמוביליה פונקו וקודמו בצורה חסרת פרופורציה, וראינו זאת כמובן השבוע בחוק הפונדקאות. אין מורכבות, יש אג'נדה לקדם. אין שני צדדים, אין שאלות אתיות, אין מתנגדים ותומכים. יש דעה אחת, ומי שמעז לסטות ממנה – פשוט יוקע.

נדמה לי שהמנגנון הזה נכון גם ביחס התקשורתי לגבי צירוף נשים לשירות קרבי בכלל, ושירותן עם חיילים דתיים בפרט. אסור לדבר על מחירים או מחקרים, ובטח שלא על מסורת והלכה. אביגדור קהלני, למשל, העז בשעתו לומר משהו נגד לוחמות בטנק – וחטף. כל קמפיין ה"הדתה" שהתקשורת מנהלת בשנה האחרונה נמשך ונמשך, בלי לדבר על שני הצדדים. בעוד שיש החשים שישראל נעשית דתית יותר (ומקבלים 100% מהמיקרופונים), רבים חשים שישראל נעשית חילונית יותר (אבל לא מקבלים פתחון פה).

4. בשורה התחתונה, יש סוגיות רבות שחבל לריב עליהן ולבזבז עליהן אנרגיה. רוב הציבור מאוחד ומלוכד בנושאים מסוימים, ואין טעם להשתדל בכוח לשסע אותו. מנגד, יש סוגיות רבות שמצויות במחלוקת ציבורית עמוקה, ואי אפשר לטשטש את זה ופשוט להעלים את אחד הצדדים. זה מסוכן לכולנו אם ציבורים שלמים יחושו מושתקים, לא לגיטימיים, כאילו כל הזמן מנסים לחנך אותם מחדש כי פשוט אסור להם לחשוב כפי שהם חושבים. האם אפשר להנמיך את הווליום היכן שצריך, ולהגביר אותו היכן שצריך? השורש של המילה תקשורת הוא קשר. האם למרות השפל באמון, היא יכולה לחזור ולקשר בינינו?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".