החוש החשוב ביותר: ללמוד לשמוע בצורה נכונה

המילה "שמע", על הטיותיה השונות, הינה מילת מפתח בספר דברים, והיא מופיעה בו 92 פעמים.

שתי הופעותיה המפורסמות ביותר נמצאות בפרשת השבוע שעבר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד" (דברים ו', ד'), ובפרשת השבוע שלנו, פרשת "עקב": "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת השם אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (י"א, י"ג). את שני הפסוקים הללו אנו אומרים מידי יום כחלק ממצוות קריאת שמע.

מילה זו אף פותחת את פרשתנו – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (ז', י"ב).

בחומש זה משה אומר לעמו דברי פרידה, והוא מבקש מהם שוב ושוב – שמעו מה השם אומר, הקשיבו, האזינו, שימו לב.

בשמיעה יש משהו מיוחד שאין בשאר החושים. בראייה, למשל, יש את מי שרואה – הסובייקט, ויש מה שנראה, האובייקט. כשאדם מביט במשהו, הוא צופה במשהו שהוא לא בהכרח חלק ממנו. אדם יכול להתפעל ממראה עיניו, אך לאובייקט הנראה אין קשר מהותי למי שרואה אותו. לעומת זאת, דיבור והקשבה בין שני בני אדם, הם אינם צורות של ניתוק אלא של מעורבות עמוקה. הם מחוללים יחסי גומלין וחיבור בין המדבר לשומע. השומע מנסה לרדת לסוף דעתו של המדבר, והמדבר מתאים את דבריו לאוזני השומע.

ההקשבה היא ליבתה של כל מערכת יחסים טובה. כשאנו מקשיבים, אנו פתוחים לזולת ומכבדים אותו. ההקשבה איננה מחייבת הסכמה, אולם היא משדרת אכפתיות.

נרחיב מעט בעניין מעלת השמיעה, ולשם כך נשאל: מהו היחס בין כוח השמיעה לכוח הראייה? איזה חוש חיוני יותר לאדם?

בחשיבה ראשונית נדמה שחוש הראייה חשוב יותר מאשר חוש השמיעה. אולם כאשר מעיינים בדברי חכמים, נוכחים לדעת שההיפך הוא הנכון. השמיעה חיונית יותר מאשר הראייה.

אחד המקורות המפורסמים לכך הוא דברי התלמוד (בבא קמא, דף פה ע"ב) העוסק בדיני נזיקין. לדברי התלמוד שם, אדם שסימא את עין חברו, על המזיק לשלם לניזק את דמי עינו. לעומת זאת, אם מישהו גרם לשני להיות חרש, על המזיק לשלם לניזק את דמי שוויו של האדם כולו (מבלי להיכנס לדיון כיצד ניתן להעריך שווי של אדם). רואים אנו, שאיבוד שמיעה שקול כאיבוד האדם כולו.

האיבר שאחראי על השמיעה הוא האוזן. המבנה האנטומי/חיצוני של האוזן מלמד על מהותה הרוחנית של השמיעה.

האוזן שונה משאר האיברים האחראים על חושי האדם. האוזן, בתכונתה וטבעה, היא מציאות של מקבלת ולא של פועלת, בעוד ששאר האיברים הם גם פעילים ואקטיביים. כלומר. היד, חוץ מזה שהיא מעבירה מסרים מחוץ האדם אל תוכו באמצעות המישוש, היא גם זזה, מעבירה דברים ממקום למקום, נותנת, פועלת ומשיגה בכוחותיה כפי רצונותיה. העין, חוץ מזה שמועבר דרכה מידע מבחוץ אל תוך האדם, היא גם מוציאה החוצה את רגשות האדם מהפנים אל החוץ. ניתן לראות דרכה אם האדם עצוב, בוכה, אוהב, שמח, כועס וכדומה. הפה, גם מכניס אוויר ודברי מאכל מבחוץ לבפנים, אולם הוא גם מדבר ומוציא אוויר. האף גם מכניס וגם מוציא אוויר. האוזן היא האיבר היחיד שתפקידו הוא רק לקבל ולא להוציא. האוזן מסוגלת רק להתפעל, ולא לפעול.

המבנה הפיזיולוגי הזה מלמד אותנו את סוד השמיעה. כמישהו מדבר אליך, כשמישהו מלמד אותך משהו, תשמע את הדברים ללא הפרעה. תהיה מרוכז. קודם כל תקבל. אם נשים לב לשיחות חברים סטנדרטיות, נוכל לשים לב שבדרך כלל כל אחד ממשתתפי השיחה נכנס אל תוך דברי חברו בלי לתת לו אפשרות להשלים משפט. או לחילופין, מישהו מדבר אתנו, ותוך כדי דיבורו אנחנו מתעסקים בטלפון או בכל דבר אחר שמסיח את דעתנו. זו איננה שמיעה אמתית. שמיעה אמתית משמעותה להיות קשוב במאה אחוז.

אם אנו רוצים להבין מערכת יחסים כלשהי בין איש לאשתו, בין הורה לילד, בין מעסיק למועסק, יכולים אנו לעקוב בתשומת לב אחר הדיבור וההקשבה ביניהם.

המהר"ל מפראג בספרו "נתיבות עולם" (נתיב הצניעות) מוסיף, שיש לשים לב לכך שהאוזן הוא האיבר היחיד שנשאר פתוח לאורך כל חיי האדם מבלי יכולת מובנית לסגור אותו, וזאת בשונה מיתר איברי החושים. אדם יכול לסגור את פיו. אדם יכול לעצור את פעולת האף (על ידי עצירת הנשימה), לפחות לזמן קצר. גם ביחס לחוש הראיה, אדם יכול לעצום את עיניו ולא לראות. אולם ביחס לאיבר השמיעה, לאוזן, אנו יודעים שאדם שומע כל הזמן וללא הפסקה. גם בזמן השינה האוזן כרויה לשמוע כל רחש, מילה או קול בסביבתו, ואין שום אפשרות לעצור את השמיעה שלא באמצעות משהו חיצוני.

משמעות התכונה הייחודיות הזו של האוזן היא שמהות האדם וגדלותו היא עובדת היותו שומע. אם הוא לא שומע, הוא מאבד מערכו כאדם.

האוזניים נקראות כך כיוון שהן באות לאזן את האדם, שיכוון ויאזן את מעשיו, מתוך שיקול דעת ומחשבה עמוקה. דבר זה מתאפשר, בעיקר, בזכות כוח השמיעה.

בפרשת כי תבא מסופר שכשעם ישראל מתקרב לכניסה לארץ, משה מבהיר מה עליהם לעשות. הוא מכנס את הכהנים והלווים ופותח במילים "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"ז, ט'). התלמוד מבאר את המילה "הסכת": "הס ואחר כך כתת" (ברכות ס"ג ע"ב). "הס" מלשון שקט ("ויהס אותם כלב"), "כת" מלשון כתיתה ופירוק. כלומר, ראשית כל עליך לשמוע, ורק אחרי שסיימת לשמוע, "תעכל ותפרק" את מה ששמעת. זה מה שאומר משה לעם – תלמדו להקשיב.

התורה כותבת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת השם אֱלֹהֵיכֶם" (דברים י"א כ"ו). על המילים "את הברכה אשר תשמעון" כותב ה"אבן עזרא" כך: "כי בשמעכם, הנה אתם מבורכים". עצם השמיעה היא היא הברכה.