ד"ר שוויקה בפוסט נוקב: דתיים שתומכים בגאווה – בעלי עמוד שדרה מפלסטלינה

השבוע פרסם ד"ר אבי שוויקה, חוקר ומלמד מקרא, ובעל תואר ד"ר מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, פוסט מרתק שזכה לתגובות ולשיתופים רבים, אודות עמידת המגזר החרדי אל מול הסחף הלהט"בי המקומם והמעוות. יודגש - הפוסט אינו מכליל את כלל הציבור הדתי ורבניו, אלא מצביע על מגמות מדאיגות בקרב חלקים ממנו.

"אם למדנו דבר אחד מהשבוע האחרון, זה הצורך בקיומו של המגזר החרדי", כתב ד"ר שוויקה, שמספר כי רבים בציבור הדתי שואלים את עצמם למה צריך חרדים. "גם אני שאלתי את עצמי לא פעם את השאלה הזאת, ונדמה לי שמה שקרה בשבוע האחרון משיב עליה באופן ברור".

כאן מתחיל להרחיב ד"ר שוויקה את הסיבות שבגללן "כדאי מאוד שהחרדים תמיד יהיו בסביבה", כלשונו. "אני לא מדבר על פיתויים. זה החלק הקל. אבל המאמץ לקיים את התורה בעולם פתוח יוצר חיכוך מתמיד, רעיוני ותודעתי, והחיכוך הזה גובה מחיר, שלפעמים הוא כבד מאוד. לפעמים הוא עלול להגיע לדקדנס. למסמוס גמור של המהות, של תמצית האמונה והדת. מרוב שאנחנו משכתבים את המהות של התורה, כדי שתוכל לעמוד בהתקפות עליה, המהות הזאת נשחקת עד שהיא נעלמת לגמרי.

"נדמה לי שזה מה שקרה השבוע עם הסערה הלהט"בית, שהתחילה במחאה על חוק הפונדקאות והמשיכה במצעד הגאווה בירושלים. אני לא מדבר על עצם העובדה שהפיד שלי היה כולו גינויים, כמעט כולם של אנשים דתיים, למי שמתנגד למצעד הזה (בעוד שלא היה בו כמעט גינוי אחד למצעד עצמו). אני מדבר על התוכן. הרבה מאוד אנשים טובים ויקרים (ודתיים), ובראשם רבנים ליברלים, כתבו פוסטים שקיבלו אלפי לייקים, ובהם הם מסבירים לנו מדוע התמיכה בלהט"בים היא רצון הבורא, והיהדות היא דת האהבה והחמלה, והיא מתקדמת עם הזמן, וכל האומר שהם חוטאים אינו אלא טועה, ומי שנותן לגיטימציה לתופעה זו הוא שעושה רצונו של מקום והוא דובר בשם היהדות האמיתית, בניגוד לכל המפגרים והמאובנים שנשארו תקועים בעבר וההיסטוריה תשליך אותם ככלי אין חפץ.

"לא שמעתי כמעט קולות אחרים. אולי אני צריך לעשות שינויים בתמהיל החברים הווירטואליים שלי. לא יודע. אבל את הקול הזה שמעתי בעוצמה מחרישת אוזניים, וקולות אחרים לא שמעתי כמעט כלל.

"מה כל זה אומר? דבר אחד: קצת לחץ, אז נשברים. היהדות הדתית הלאומית, הלא-חרדית, הוכיחה השבוע שיש לה עמוד שדרה עשוי פלסטלינה. כפי שהתברר, התורה היא דבר טוב ויפה, ולקיים את דבר ה' זה חשוב מאוד; אבל לשבת בספסלים האחוריים של האוטובוס עם כל המקובלים, ולא בפינה של ילדי הכאפות שכולם מחרימים אותם, בכל זאת חשוב קצת יותר.

"בשלב הזה אני בטוח שכולכם תזדעקו, ולפחות, אלה שמדובר בהם יזדעקו, על מה שנראה להם השמצה שקרית וחסרת כל יסוד: איך אתה מעז לרמוז שמדובר בכניעה ללחץ, או ברצון להיות מקובל. חס ושלום. העמדה הזאת היא תוצאה של בירור ערכי ומוסרי, בירור יסודי ומעמיק, שהוא ורק הוא מוביל אותנו למסקנה שזהו רצון הבורא, וזה מה שהיהדות מחייבת, שהם יוכלו לממש את אהבתם ולחיות חיי זוגיות לפי נטייתם כמו כל אדם אחר.

"אני מצדי מאמין, כמובן, לכל מי שיטען כך. לאדם יש מנגנוני שכנוע עצמי מפותחים. אבל אני יודע עובדתית, אובייקטיבית, שאלמלא זו היתה האופנה כרגע, אותם אנשים עצמם היו משמיעים כרגע זמירות אחרות לגמרי.

"איך אני יודע? ובכן, כאן באה לעזרתי קצת היסטוריה. לפני כמה עשרות שנים הם נרדפו באמת. לא בקטע של אם יתנו להם לעבור הליך פונדקאות. הם נרדפו על צוואר, באופן אקטיבי ופעיל, ובמתוקנות שבמדינות העולם. צדו אותם, פשוטו כמשמעו, באמצעות שמועות אנונימיות, וכשצדו אותם, השליכו אותם לכלא לשנים ארוכות. לפעמים סירסו אותם. לא מעט מהם התאבדו, והמקרים ידועים.

"וראה זה פלא, באותן שנים לא נשמע שום ציוץ מצדם של רבנים נאורים, הומניסטים וליברלים, שמסבירים שרצון הבורא הוא שהם יחיו חיי זוגיות לפי נטייתם. לא בגלל שלא היו אז רבנים כאלה. אלא בגלל שבאותן שנים, העמדה הנאורה וההומניסטית, המקובלת על אנשים נאורים והומניסטיים ברחבי העולם אמרה שיחסים כאלה הם תועבה, עיוות של הטבע, שיש להילחם בו בכל מחיר. העמדה הזו, כמובן, לא יצרה שום בעיה מיוחדת לאנשים מאמינים. וראה זה פלא, כשלאנשים אין בעיה, הם לא מנסים לפתור אותה. המציאות העגומה היא, שאנשים מסוגלים להשמיע דעות 'לא מקובלות' מבחינת המסורת שלהם, כשזה הופך אותם מקובלים בעולם הסובב; אבל אף אחד לא ישתגע להשמיע דעות כאלה כשגם העולם מסביב יוקיע אותו.

"הרצון להיות מקובל הוא לחץ אדיר, שמשפיע ברבדים העמוקים ביותר של הנפש. וכאן נכנסת לתמונה הגישה החרדית. בספרות המוסרית והפילוסופית של ימי הביניים קיים מושג, 'להתפעל'. יש עניין שהאדם לא יתפעל בקלות... הכוונה לא ל'התפעלות' במובנה היום, אלא להיות-נפעל; אם דבר מסוים גורם לאדם לעשות משהו, לחשוב אחרת, לדבר אחרת, הרי אותו דבר גורם לאדם להתפעל. בפשטות, הוא מפעיל אותו.

"אנחנו, הדתיים הלא-חרדים, גם כשאנחנו לא מסכימים עם הדעות הנשמעות בציבור – אנחנו מתפעלים. אנחנו לוקחים את הדברים לתשומת לב. מנסים למצוא להם תשובות. מנסים למצוא שוב ושוב דרכים חדשות להגן על עמדותינו. בקיצור, אנחנו נכנסים לוויכוח, ובאופן בלתי נמנע, למגננה. התהליך הזה, כאמור, שוחק.

"החרדים, עם כל מגרעותיהם, לא מתפעלים. את המשחק הספציפי הזה הם לא משחקים. אם כתוב בתורה דבר ברור מאוד – הם מסרבים להיכנס לדיון או לוויכוח".

"ולפעמים", חותם ד"ר שוויקה את הפוסט מעורר המחשבה, "זה בדיוק מה שצריך".