מי כאן משתדכת, האמא או הבת?

בפעם המי יודע כמה אני מגניבה מבט אל השעון. שעת חצות עברה כבר מזמן, אני יודעת, כי גם לפני 5 דקות בדקתי את זה. אני משתוקקת לישון, אבל במקום זה מתהלכת הלוך ושוב לאורך הסלון, מחניקה עוד פיהוק ועוד אחד...

נו, איפה היא?

אני מחכה לנעמה שלי, שהלכה לפגישה ומתמהמהת לחזור. אני חייבת לדעת מה הוא אמר לה ומה היא ענתה, האם היא דיברה שטויות שגרמו לו להוריד את השידוך. וגם להסביר לה איך היא תימנע מלעשות את זה בפעם הבאה...

אחרי עוד חצי שעה עקרה של המתנה אני מתייאשת ופורשת לישון, אבל אוזן אחת נשארת ערה, כדי לשמוע את המפתח מסתובב בחור המנעול.

סוף סוף זה קורה. הילדה היקרה שלי נכנסה הביתה. אני מזנקת מהמיטה, מצפה בכיליון עיניים לשמוע את חוויותיה מהפגישה. אבל... עוד לפני שהספקתי לראות אותה, כבר שמעתי את דלת חדרה נטרקת, והיא סגורה בפנים.

עומדת ליד הדלת הסגורה, מתלבטת. לדפוק? להניח לה?

משום מקום צץ בעלי לידי. "כשהיא תרצה, היא תשתף אותך מעצמה".

אני: "כשהיא תרצה? ומה עם הרצון שלי?".

בעלי: "השידוך הוא שלה, לא שלך. תני לדברים פשוט לקרות".

אני: "אבל איך ייתכן, שבשבוע שעבר היא חזרה מפגישה, ואז ישבנו ושוחחנו עד השעות הקטנות של הלילה, זוכר? היא תארה לנו בצבעים חיים איך היא ניגשה בתחילה בטעות לבחור אחר, עד שמצאה את זה שבאמת קבעה איתו... ואחר כך איך הם שוחחו, צחקו ונבוכו ביחד. איך הוא סיפר אנקדוטות מהישיבה שהיו לדעתו משעשעות, ואותה זה לא שעשע כלל. וגם על הדיון העמוק שהיה ביניהם על תפקידה של אם בישראל... ועכשיו, כלום!".

בעלי עומד על דעתו: "את צריכה פשוט לזרום איתה. אין לה חשק, כוח או יכולת לשתף עכשיו. זה יצטרך לחכות".

אוף, למה הוא תמיד אומר ועושה את הדבר הנכון, ואני פועלת מהרגש?

ולמה היא מסתגרת ככה? תרחישי אימים כבר עוברים במוחי. מי יודע מה קרה בפגישה. אולי נעלמו לה המילים והיא שתקה ואז הוא חשב שהיא... ואולי הוא מכוער, נכה או טיפש ברמה שההצעה כבר הופכת למעליבה?

איך אני אדע אם היא לא מספרת?

הלילה הפך ללילה לבן. לא עצמתי עין, ומיותר לפרט איך תפקדתי למחרת.

צהריים, אני נכנסת הביתה מותשת. שומעת את בעלי והבת משוחחים במטבח בקולות מהוסים.

כמובן, איך לא?

אני נכנסת למטבח, השיחה משתתקת ועוברת לסמול טוק של "מה שלומך, אמא, ואיך היה בעבודה, ואולי את רוצה שאחמם לך את האוכל".

אני נזעמת. למה, למה רק אותו היא משתפת, ואני פרטנרית לשיחות טכניות בלבד?

כשרק יש לנו הזדמנות לשוחח בארבע עיניים, אני מתקיפה את בעלי בשאלות: "נו, מה היא אמרה? ומה ענית לה? מה יעצת לה?".

בעלי פוער זוג עיניים מתפלאות: "לא אמרתי לה כלום ולא יעצתי כלום".

אני: "מה זאת אומרת? שמעתי אתכם משוחחים?".

בעלי: "אכן שוחחנו. היא דברה, ואני הקשבתי. שאלתי שאלות מתעניינות, מנחות. שיקפתי את מה שהיא דיברה".

אני: "ו...?".

בעלי: "וזהו. היא לא זקוקה ממני לייעוץ".

אני: "אז בשביל מה שוחחתם?".

בעלי: "תוך כדי שיחה היא הקשיבה לעצמה ונהיתה מודעת לפרטים ולמסקנות שונות שקודם לא שמה לב אליהם. זה הכל. אני רק כיוונתי אותה לראות את זה".

אני: "אבל אנחנו ההורים. אנחנו צריכים לייעץ, לשמור עליה שלא תעשה שטויות. לכוון. להנחות.

"ובכלל, לפני שהתחילה ללכת לפגישות היא שאלה אותי כל כך הרבה שאלות: מה לומר? איך לומר? על מה לדבר? ומה לא מתאים?

"עניתי לה על הכל בסבלנות. שוחחנו במשך שעות ארוכות ועשיתי הכל כדי לתת לה את כל המידע שהיה נראה לי נחוץ. ועכשיו, אחרי הפגישה? לא מגיע לי לפחות לדעת מה היה?".

בעלי: "עשית בדיוק מה שנכון. לפני הפגישות, את יכולה להדריך, לכוון, להנחות, לתת מידע וכל מה שנראה לך נכון. אחרי שהיא נפגשת, הכדור בידיה. היא יכולה לשתף, לשאול, או להסתגר ולא לומר מילה. את – תפקידך להקשיב. רק זה. לייעץ – רק אם היא מבקשת במפורש".

תסכול, זה מה שאני מרגישה עכשיו. ככה, לשבת בחיבוק ידיים כשהבת שלי ברכבת הרים, אובדת עצות ובוכה בתסכול? אני יכולה לעזור לה, בדיוק כמו שקמתי אליה בלילות כשבכתה, כמו שעזרתי לה להכין שיעורי בית, וכמו שסידרתי עבורה את העניינים במריבות עם החברות בכיתה ה'.

אבל במקום זה – אני רק רואה את נעמה היקרה שלי בתקופה מאתגרת כל כך, ונדרשת לעמוד מהצד. "רק" להקשיב. "רק" לתמוך. אין לי שום אפשרות "לסדר" או "להזיז" עניינים כמו שהייתי רגילה.

אולי לזה מתכוונים כשאומרים "לשחרר"? אני צריכה פשוט לשחרר אותה, לשחרר את השידוך שלה לדרכו ולהפנים שהיא המשתדכת, ולא אני. אני כבר השתדכתי לפני למעלה מעשרים שנה, כבר עברתי את כאבי הלב האלו, ועכשיו הזמן שלי לצפות בדריכות בילדה שלי עוברת את זה, ופשוט ללמוד לעצור את עצמי.

קל לאמא לדאוג לילדתה על ידי פעילות בונה. כשהיא פעילה היא מרגישה שהיא מקדמת עניינים. קשה לה עד מאד להימנע. אך אמא נשארת אמא. אעשה הכל הכל, גם אמנע, אם אדע שזה הצורך של הילדה.

ואתם, הקוראים, אני מחכה לשמוע את דעתכם. איך באמת אני, כאמא, שרגילה כל כך לסדר וליישר את החיים עבור הבת, אוכל עכשיו לשחרר ולעמוד מהצד? התסכימו לכתוב ודרך הכתיבה שלכם להגדיר את הדברים גם לעצמכם?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים hgoldberg10@gmail.com