הרב עובדיה יוסף בדרשה מרגשת: הבכי על אמא לאחר ארבעים שנה

היה גאון אחד שנקרא "הרידב"ז", רבי יעקב דוד ברבי זאב, חיבר פירוש על כל הירושלמי בשם תוספות הרידב"ז. הוא חי לפני זמן לא רב, כשבעים - שמונים שנה, והיה גאון עצום בר פלוגתיה של הרב קוק, והרב קוק הודה לו בכמה דברים והיה מכבדו ומעריצו מאוד.

בתחילה היה הרידב"ז בחוץ לארץ בעיר סלוצק, הקור בחורף שם מגיע לעשרים מעלות מתחת לאפס, אצלינו אם יש מעלה אחת מתחת האפס כבר יורד שלג, תתארו לכם מה זה עשרים מעלות מתחת האפס. לכן בכל דירה היה תנור מלבנים, עם פתח מלמטה, מכניסים בו עצים ומסיקים אותם וכך הדירה מתחממת, ובלא תנור זה לא היה אפשר לחיות בדירה.

שנה אחת היתה שנה קשה מאוד של מיתון, בית החרושת של הלבנים פשט רגל וסגר את שעריו, האנשים לא היו יכולים להכנס לדירה חדשה, היו סובלים מקור עצום, מתעטפים במעיל על מעיל ושמיכות, לא היתה ברירה.

עבודתו של אבי הרידב"ז היתה לעשות את התנורים האלה, הוא היה מומחה לזה, אך בלי הלבנים אינו יכול לעבוד.

והנה מעשה שהיה כך היה, הרידב"ז בסוף ימיו עלה להתגורר בצפת ששם כידוע הקור גדול, יום אחד היה יום הפטירה של אמו שנקרא "יארצייט", רצה לצאת בבוקר לבית הכנסת להתפלל ולומר קדיש לעלוי נשמתה, והנה העולם כולו לבן שלג עצום בגובה מטר ויותר. בתחילה חשב, איך אלך בשלג הזה, וגם אם אלך לבית הכנסת מי יבוא להתפלל ביום כזה אהיה יחיד בבית הכנסת, שמא מוטב שאתפלל יחיד בבית.

אך בסופו של דבר אמר יתכן שבאמת כן יהיה מנין למה אוותר לומר קדיש על אמי. לכן התאזר בעוז, התכרבל במעיל למרות השלג ויצא, והלך בקושי כשהוא מכניס רגל בשלג ומוציא, במקום חמש דקות לקח לו חצי שעה עד שהגיע, ולשמחתו היו בבית הכנסת עוד תשעה אנשים והוא השלים להם את המנין, הוציא מעליו את המעיל עם השלג ועבר לפני התיבה כשליח צבור, גמר את התפילה וכשהגיע לקדיש יתום שזהו הקדיש "על ישראל" האחרון שאומרים לפני עלינו לשבח, זהו הקדיש החשוב ביותר, מצוה לאומרו אפילו שלא בזמן פטירת אביו ואמו, כיון שהוא יכול להועיל לאנשים שזקוקים לכך. פעם היו נוהגים שהרב המקומי הוא אומר את הקדיש הזה לבדו לעלוי נשמת כל מתי ישראל שלא השאירו יתומים שיאמרו עליהם קדיש. וכך כותב רבינו האר"י שהקדיש הזה עולה על כולנה.

התחיל הרידב"ז לומר את הקדיש הזה לעלוי נשמת אמו שהיום יום פטירתה, באמצע הקדיש נשבר קולו והתחיל לבכות, עד שבקושי הצליח לגמור את הקדיש. האנשים תמהו על בכיו, ולאחר התפילה שאלו אותו, רבינו, מתי אמך נפטרה? אמר, זה ארבעים שנה.

- אחרי ארבעים שנה אתה בוכה עליה?!

אמר להם אינכם יודעים איזו אמא היתה לי, שבו ואספר לכם על מה בכיתי.

אבי היה מומחה לעשות את הבנין של התנור, והיתה שנה שלימה בלי לבנים והוא נשאר מובטל. אני הייתי כבן שמונה או תשע שנים הילד הכי חרוץ בכתה, המלמד שלי היה אוהב אותי אהבת נפש. אך באותם ימים לא היה משרד החינוך, ופרנסתם של המלמדים באותו הזמן היתה מהאגורות שכל תלמיד שילם, כדי שיהיה להם לחם לפי הטף.

באותה שנה שלא היתה לאבי פרנסה הוא לא שילם את המשכורת של המלמד, ובכל ראש חדש היה המלמד שואל אותי "יענקל דוֹוִיד היכן הכסף", אך לא היה לאבי לשלם. כך עברו ששה חודשים, עד שיום אחד תפסני המלמד לפני כל הילדים - "יענקל דוויד אם אינך מביא תשלום של ששה חודשים, אינך נכנס לכתה"!

פרצתי בבכי איך העליב אותי ליד כולם, הלכתי לביתי בוכה וספרתי לאמי איך המלמד העליב אותי ליד כל הכיתה. האמינו לי, מימי לא ראיתי שבת שחורה כמו אותה שבת, אבא בצד אחד בוכה ואמא מצד אחד, אפילו בשבת תשעה באב לא עושים כך. "איך אפשר שהבן שלנו לא ילך ללמוד תורה"? יום שבת עבר שחור כפחם, וגם אני בוכה איך לא אלך ללמוד.

אך יתברך שמו הקב"ה הקדים רפואה למכה, במוצאי שבת לקחני אבי להתפלל, היה קור אימים והלכנו להתפלל, והנה בגמר ערבית לפני עלינו לשבח דפק הגבאי של בית הכנסת שהיה גם ראש הקהל ועשיר גדול, - "רבותי, אני מזמין את כולכם לחופת בני שתיערך ביום רביעי בערב", כמו שאמרו במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי, "ובהזדמנות זו אבקש ממכם אם אתם יודעים על אדם אומן שיכול לבנות תנור בדירה החדשה של בני החתן, שיבוא אלי ואשלם לו במיטב כספי, כיון שאין לבנים ואין בנאי, מי שיוכל לעשות לי זאת אודה לו מאוד ואשלם לו כמה שירצה".

אביו של הרידב"ז התחיל בוכה, אני יודע לבנות אך אין לבנים, הלך הביתה וסיפר לאשתו את דברי הגבאי.

- מה?! אינך יודע מה לעשות? אתה יושב בחיבוק ידיים? הנה התנור שלנו, בוא נשב אני ואתה נעשה 'תיקון כרת' נשבור לבנה לבנה נוותר על החום הזה העיקר שבננו ילמד תורה. וכך עשו, ישבו באותו לילה ועשו 'ליל שימורים' לשבור את כל התנור, ואף על פי שהקור חודר לעצמות הסכימו הורי לסבול כדי שאני אלמד תורה.

כשהאיר הבוקר הם סיימו לפרק את התנור, הלך אביו של הרידב"ז להתפלל בנץ החמה במנין שראש הקהל היה מתפלל ובישרו, "אדוני, היום אבוא לסדר תנור בבית בנך החתן". עמד ונישקו על ראשו,

- כמה תרצה דמי קדימה אשלם לך.

- עתה נחוץ לי ששה חודשים שלא שילמתי למלמד של בני, בכל חודש היה שכר המלמד עשרה רובל, נתן לו ששים רובל, וחזר לביתו, קרא את בנו, "יענקל דוד בוא קח ששים רובל ותן למלמד שלך שילמד אותך", התחלתי לרקד מרוב שמחה... נתתי את הכסף למלמד, עיניו נפתחו מרוב שמחה ואותו היום עשה לי כבוד כמו מלך ולימדני בחשק. ותכף הלך אבא ובנה את התנור לבנו של ראש הקהל.

באותה שנה היה לנו קור אימים בבית, אך לא אבא ולא אמא התלוננו, הם אמרו אנו שמחים שהבן שלנו זוכה ללמוד תורה ולא יתבטל ממנה!

זו האמא שהיתה לי, זה האבא שהיה לי! היום קמתי, וכשראיתי את השלג התחלתי להסס אם לבוא לביהכנ"ס או לא. כשאמרתי את הקדיש נזכרתי במעשיה של אמי. אמא כזו שעליה אני אומר את הקדיש, שסבלה עבורי במשך חודשים לא אלך אני יום אחד לומר עליה קדיש מחמת השלג? לא בכיתי על שהיא נפטרה, היא מנוחתה בגן עדן, בכיתי על שהיו לי מחשבות כאלה, על שהיססתי אם ללכת או לא, זו בושה בשבילי שהיססתי!

אביו היה אדם רגיל אך כולם אהבו את התורה בנשמתם, היום יש אנשים אומרים אשלח את בני לממלכתי-דתי יקבלו את בני בחינם בשמחה ובששון, כמו שנאמר בלבן 'בשמחה ובשירים בתוף ובכינור', וכי למה אשלחהו לתלמוד תורה שצריך לשלם על הלימודים וספרי הלימוד?

אך זכרו, יהיה לנו עוד רידב"ז אחד! כל אחד יחשוב על בנו, אינך יודע מה הוא עשוי להיות, אפשר שיהיה מאור העולם, היו גדולי עולם רבים שאבותיהם לא ידעו ללמוד, 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. כל אחד יאמר "שמא בני יהיה מאור עולם, הרמב"ם השני, או הבית יוסף השני, אתן לו הכל שיהיה כזה". התורה היא חיינו ואורך ימינו, אם אדם זוכה שבניו יהיו מזכי הרבים מאירי עיני ישראל, כמו ידידנו רבי ראובן אלבז 'מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות' להחזיר אנשים בתשובה. אולי בנו יהיה כך, יהיה גדול עולם, בעולם האמת יום יום יעלו אותו ממדרגה למדרגה, כי אין סוף לתענוגי העולם הבא, 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה" - של נסיכים שכל ימיהם תענוגים, ושם בשעה אחת מקפלים שבעים שנה.

'אשרי מי שעמלו בתורה', עמלו אלו ילדיו, כמ"ש 'ואת עמלנו' אלו הבנים, 'ועושה נחת רוח ליוצרו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם'.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן