אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם: סיפור מצמרר על כוחה של תפילה

הגאון החזון איש זצ"ל כותב באיגרותיו, כי התפילה היא "מטה עוז ביד כל אדם". אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל אם לזרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי.

ובאמת, כמה מאושר הוא היהודי אשר יש לו "קו פתוח" אל בורא עולם, לפנות אליו בתפילה בכל מקום, בכל מצב ובכל זמן, כמו שנאמר (דברים ד ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

ומעשה בעגלון אחד שנסע בעגלתו מעיר לעיר. בדרך ראה עני מסכן העושה את דרכו ברגל, כשעל שכמו תרמיל כבד. נכמרו רחמי העגלון, הוא עצר את העגלה והזמין את העני לעלות אליה. אורו עיניו של ההלך המסכן. הוא עלה על העגלה והתרווח על המושב, אלא שאת התרמיל לא הוריד משכמו. "מדוע לא תסיר מעליך את התרמיל?" שאל העגלון הרחמן. "אהה", נאנח העני, "אתה באמת נדיב לב, אך לא נעים לי להטריח אותך יותר מדי. די לי בזאת שהכבדתי על העגלה בכובד גופי, אינני רוצה להכביד גם על ידי הנחת התרמיל"...

ומה נאמר אנחנו? גם אנחנו לפעמים מרגישים לא נעים להטריח את הקב"ה בבקשות קטנות ופעוטות ערך... "נפקיד את הבעיות הגדולות ביד הקב"ה", אנו אומרים לעצמנו, "אך עם הבעיות הקטנות והיומיומיות, ננסה להסתדר לבד". האומנם?!

באפשרותנו לפנות אל אבא שלנו שבשמים בכל עת ובכל שעה, הוא תמיד זמין, אף פעם לא "תפוס" אצלו, וגם אין אצלו "שיחה ממתינה", לא "תא קולי", ולא "מזכירה", הקב"ה מתאווה לתפילותינו. על ידי שנתפלל אליו תמיד, נחוש תחושת תלות בה' יתברך "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי", נטיל על הקב"ה את כל "כובד" בעיותינו הגדולות והקטנות, והוא כבר ידע היאך לטפל.

ואף אם נראה שבמצב שבו אנו נמצאים, לא יוכל להינתן שום פתרון שבעולם, בכל זאת יודעים אנו שביטחוננו לא בבשר ודם שהוא מוגבל, אלא בה' יתברך בורא העולם שבודאי הוא הכל יכול, ואין מה שיכול לעצור בעדו. וכבר ראינו בנביא (מלכים א כב. דברי הימים ב יח) על אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה שנלחמו עם מלך ארם, וציוה מלך ארם לחייליו שלא להרוג שום אדם אלא את מלך ישראל בלבד. ומלך ישראל התחפש ולבש בגדים פשוטים מחמת פחדו שמא יכירוהו, אבל יהושפט מלך יהודה לבש בגדי מלכות, והחיילים חשבו שיהושפט הוא מלך ישראל והגיעו אליו והניחו עליו את החרב להורגו, ואז זעק אל הקב"ה, ומיד הסית הקב"ה את חיילי ארם ממנו ולא הרגוהו, ככתוב בנביא: "וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר, לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל, כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ. וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם, וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וה' עֲזָרוֹ, וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ".

ואמרו במדרש ילקוט שמעוני (מלכים רכב): "ויזעק יהושפט וה' עזרו" - מלמד שלא היה חסר כי אם להתיז את ראשו, וזהו שנאמר (דברים ד ז): "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". אמר רבי יודן, אדם בשר ודם שיש לו אדון - אם הגיע לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא קורא לבן ביתו ואומר לו, תאמר לאדון שפלוני רוצה לדבר עמו, אבל אצל הקב"ה אינו כן, אלא אם הגיע לאדם צרה, לא יקרא לא למיכאל, ולא לגבריאל, אלא יקראני ואענהו. וכן הוא אומר (יואל ג ה): "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה', יִמָּלֵט". ע"כ.

ומיהושפט מלך יהודה, למד גם כן נכדו חזקיה המלך, שבשעה שהיה חולה מאוד, שלח אליו הקב"ה את ישעיה הנביא שיאמר לו שנגזרה עליו הגזירה שימות, אך חזקיה לא התייאש כלל, ועמד בתפילה ובתחנונים לבורא עולם, וקיבל הקב"ה את תפילתו. כמסופר בנביא (מלכים ב כ):

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֵא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'. וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת, וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי".

ואמרו חז"ל (מסכת ברכות ט ע"א) מה שאמר לו ישעיה הנביא: "כי מת אתה ולא תחיה", היינו מת אתה בעולם הזה ולא תחיה גם לעולם הבא, כלומר שלא יהיה לו לחזקיה חלק לעולם הבא. ושאל אותו חזקיה המלך למה כל זה, מה פשעי מה חטאתי? ענה לו ישעיה, כיון שלא נשאת אשה לקיים מצות פריה ורביה. אמר לו חזקיה, וכי לחינם לא נשאתי אשה, הלוא ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא טובים שיעברו על התורה. אמר לו ישעיה: למה לך להכניס את ראשך בסודותיו של הקב"ה? מה שאתה מצווה לעשות - תעשה, אתה מצווה על מצות פריה ורביה, ועליך להביא לעולם ילדים ולחנך אותם לתורה, והקב"ה מה שטוב בעיניו יעשה הוא. אמר לו חזקיה, הריני חוזר בי ממחשבתי, ותן לי אולי את בתך לאשה, ואז אפשר שהזכות שלי ושלך יגרמו ויהיו לנו בנים צדיקים. אמר לו ישעיה, הקב"ה אמר לי שכבר נגזרה עליך הגזירה, וממילא לא אתן את בתי לאדם שהולך למות. אמר לו חזקיה המלך: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [יהושפט הנ"ל] אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". שנאמר (איוב יג טו): "הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל". ע"כ. ומיד קיבל הקב"ה את תפילתו של חזקיה, ובטרם הספיק ישעיה הנביא לצאת מחצר המלך, כבר נגלה אליו הקב"ה ואמר לו שהוא מרפא אותו מהשחין, ומוסיף לו עוד חמש עשרה שנה לחיות, וכמבואר בפסוקים לעיל.

הנה לנו חזקיה המלך ששמע את גזרתו של הקב"ה מפורשות, "כי מת אתה, ולא תחיה", ובכל זאת לא נתן אל לבו תחושה של יאוש כלל, אלא הסב פניו אל הקיר ובכה והתפלל מקירות לבו, והקב"ה ענה לו. על אחת כמה וכמה במקרים שונים ומשונים שקורים אצל כל אחד, ואדם כבר נשבר ומתייאש ואין לו מצב רוח כלל, כי לדעתו אין תקוה, אך שוכח הוא לרגע את בורא עולם ישתבח שמו לעד, שהכל שלו, והכל הוא יכול, וכמו שאמר הנביא (שמואל א יד ו): "כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" - להקב"ה אין מניעה להושיע ישועה קטנה או ישועה גדולה, הכל בשבילו אותו הדבר.

אשר על כן, נשתדל לשתף את בורא עולם בכל ענייננו כולם, מהקטנים ועד הגדולים, ונבטח בה' באמת ובתמים ובלב שלם, שהכל ממנו יתברך, ושהכל לטובתנו. ועצה טובה לכל אדם שמגיעים אליו כפעם בפעם מקרים המצערים אותו מאוד, שישתדל לומר 'תקון חצות' ולהצטער ולבכות על חורבן בית המקדש, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן א ס"ג): "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". כי בורא עולם קבע לאדם כמות של צער שיצטרך לעבור אותה, והחכם ממיר את הצער הזה על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ובוכה על גלות וצער השכינה, וממילא לקח את מכסת הצער והיסורים המגיעה לו.

ולאחר שאדם התפלל, אומר החזון איש, צריך הוא לחוש תחושה כזאת: אני את שלי עשיתי, כלומר התפללתי, והוא יתברך יתן לי כפי מה שהוא מבין, ומתי שהוא מבין, ואני סמוך ובטוח שגם אם לא יתן לי, אין זה אלא לטובתי, ותפילתי בודאי לא הלכה לחינם, הקב"ה גונז את כל התפילות ושומרן, ואותן תפילות יעמדו לי במקום אחר. וכאשר רואה אדם שתפילתו אכן התקבלה, מן הראוי הוא שישוב ויפנה אל ה' ויודה לו. ואז הוא חווה שוב את החוויה של הקשר עם הקב"ה. אם הוא עושה כך בתמידות יזכה לאמונה חושית.