ישי ריבו צודק: לשוב הביתה, כי באמת אין מקום אחר. טור אלול מטלטל

מי חשב שאלול יגיע כל כך מהר?

ככה בשקט בשקט הוא מפציע, בוקע חרישית מתוך לוח השנה, ולוחש: "אני כאן, ואת?"

"רחוקה", נאלמתי דום. "מרחק אלפי שנות אור ממה שחלמתי, דמיינתי, תכננתי והבטחתי לעצמי באותה נקודת זמן אשתקד. הרחק הרחק מכאן. חודש רודף שבוע, שבוע רודף יום, ויום רודף שעה. הכל טס בלי משים, בלי הרהורים חדשים. בלי חיפושים. נותרתי שבויה מאחור, והלאה – מה עושים?

נבוכה למדי, שותקת ואין לי תשורה להביא, רוצה רק להחביא. לא מעוניינת לחשוף את החולשות, רק להדביק את הקצב שלא ממש זורם בניגון הנכון.

זה האלול שלי. נעים להכיר. מראה מגוחכת למציאות שדורשת שינוי, התחלה חדשה ואיפוס סיסמה.

אשרי המאמין.

"הגיע הזמן להתעורר, לשוב הביתה, לא לחפש מקום אחר"

מכירים את זה שיש לכם מנגינה בלב אבל המילים חסרות? גם אני רוצה להצביע על הנקודה שבה אני טובה, נאמנה וערכית, אבל תוהה, תועה, לא מוצאת את השביל הנכון לבית. מרגישה כמו הולכת לאיבוד, כמו צועדת עם כולם ולבסוף נשארת מאחור, כמו לבן שנופל לבור שחור. גם אני רוצה להדביק את הקצב, מול עצמי. להישיר מבט מבקש רחמים אל האלול, שדורש ממני להתפכח, להפסיק לברוח, ולהתמכר לריח. הטהור. הבראשיתי. המבקש תשובה - שאין לי.

"למה כעסת על הילדים?" לא יודעת. "למה קנאת בחברה?" אין מענה. "למה לא ברכת בכוונה?" נבצר מבינתי. הדבר היחיד שעליו שאני כן יודעת לענות (וגם לזה לא מוצאת המילים הנכונות), הוא לתאר כמה רציתי, ולא הצלחתי. כמה שאפתי ומעדתי. כמה התחננתי והתרסקתי.

כמו ילדה קטנה שרק רוצה לשוב הביתה, בלי לפגוש שם הערות וביקורת. למצוא אבא שיבין וירגיש, ובבקשה, לא עוד פעם נאום מתיש – "איפה היית, ומה עשית? למה לא הודעת שאת מתעכבת. תגידי, מה את חושבת?"

אף על פי כן, עם כל אי הנעימות אין לי ספק שהמילים של אבא עטופות ברחמים. קוראות לי לחזור, ואני באה. גם אם אצטרך לתת דין וחשבון. עם עיניים מושפלות אצטרך להסביר שמעדתי בדרך ולא הצלחתי לקום. זה היה גדול עלי, משתלט מעבר לכוחותיי ומפחיד מדי, ואין לי באמת הסבר מניח את הדעת. רק רוצה דבר אחד: לשוב הביתה, לא לחפש מקום אחר.

(צילום: shutterstock)

"כשהבן קורא הצילו, אז אבא שבשמיים מגיע, אפילו..."

הדרך ארוכה ומפותלת. בין השורות מנסה לעצב את דרכי החוצה. מנסה להיחלץ מבין ציפורני היצר שנועץ אותי חזק באותה נקודה, מגלה לי עד כמה אני אבודה. "תאמינו לי", אני צועקת בלחש. "אני רוצה!", אבל זאת מי יידע? מי יזהה את הרצון המדויק והכן, לשנות, לשפר ולתקן, ולשוב אליו?

לפעמים אני רוצה לברוח, לצאת מהתחושות המגבילות, ולצעוק "הצילו", רק בשביל התחושה הברורה והאמתית שאבא יגיע, יעודד וירגיע. לא משנה מה עוללתי, מה פשעתי, מה לא הכנעתי. אני פשוט יודעת. הוא יגיע.

זה מנחם, ונוגע. ומשמח ופוגע – בנקודה הכי רגישה אצלי בלב. ילדה של אבא ששמחה לקבל עזרה, שמבקשת לחוש בנוכחותו, ולדעת שהוא שם והוא גם פה, והוא בכל מקום ורגע שרק אזדקק לו.

מתפללת לברוח מהפחדים, התקיעויות, הרגשות השליליים והתחושה שאני כזו ואין לי דרך להשתפר, להבין שהכל עובר, ולצאת מהמשבר. לברוח ממה שגורם לי לשקוע, ממה שתקוע. לברוח אל האבא האוהב שרק מחכה שאתקדם אליו. אני לא מבטיחה כלום. רק מבקשת בכל לבי שיתן לי הכוח להתגבר.

"המחפש תמיד מוצא, גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה"

הגיע הזמן להתעורר. לקחת את המחשבות הטובות קדימה, להעיף את האכזבות מעצמי אחורה, ולקבל כוחות. הכל אפשר, אם רק ארצה, וגם אם פספסתי בדרך כמה תחנות, ולא עמדתי ביעדים, אני רוצה לחזור. אבא עדיין שם. תמיד בבית, מחכה לי ורק לי.

לא לשכוח, לזכור להאמין שגם אם עשיתי משהו רע, לא נורא. ה-כ-ל אפשר לתקן. יש תשובה, והיא אהובה ויקרה לפני בורא עולם. תאמינו. הוא מוחל וסולח, רק צריך לרצות לשפר ולתקן. להתקדם צעד אחר צעד כתינוק שנופל וקם, מועד ולבסוף מתרומם, ובמקביל לנפילות חש את האמון של אביו בו, ויודע – יש לו את הכוחות להתמודד.

* * *

גם אתם שומעים את זה? הקול הזה, המרגיע והמלטף של אלול, מבשר מתיקות עדינה של שינוי הנישא על כנפי הרוח.

מישירה מבט מבעד לחלון. השמיים נראים בהירים מאי פעם, וריח של תינוק מורגש באוויר.

אלול כאן.

הטור נכתב בהשראת השיר "לשוב הביתה". תודה לישי ריבו על השיר הנהדר, והוא מוקדש בהערכה רבה לכל המחפשים.