5 נקודות למחשבה
התבונן בפרטים, בן אדם, ותגלה את בורא העולם! 5 נקודות למחשבה
איזה איבר נוצר בגוף האדם בגיל בוגר? האם אנו קוראים את האותיות הקטנות ב"קושאן" שלנו על הארץ? מה המיוחד בפירות העונה, והאם ניסיון הוא טוב לאדם?
- אריאל כדורי
- פורסם א' אלול התשע"ח |עודכן
אין סוף להתבוננות
האדם המתבונן מגלה אינסוף פרטים בבריאה, המובילים אותו להבנה כי העולם נברא מתוך מחשבה להיטיב לנו ולהעניק לנו.
אם נתבונן במבנה הגוף – אין צורך להיות מדענים או רופאים כדי להבין עד כמה נפלאה היא התאמתו לצרכינו. לדוגמא: האף מעל הפה, כדי שנימנע מלהכניס לפינו מאכל באוש ומקולקל. השפתיים רגישות יותר לחום, כדי שלא ייכנס לגופנו מאכל חם מדי. העיניים שקועות משאר איברי הפנים, כדי לספק להן הגנה בעת נפילה. מעליהן יש גבות כדי למנוע טפטוף של זיעה העלולה להזיק להן. העפעפיים שוטפים את העיניים מאבק ומלכלוך, וכן עוד אינסוף תכנונים מדויקים בכל איבר ואיבר, שנועדו כולם לטובתנו ולתועלתנו!
הכופר אינו מבחין כלל בכל הדברים האלה. הוא אינו נותן דעתו להבין מיהו המרעיף עליו ונותן לו עד בלי די, ומזמן לו את כל צרכיו בצורה מופלאה ומושלמת. מבחינתו, ככה הוא גדל, ככה הוא נולד, זה הטבע והכל ברור וטבעי. הוא אינו מתפעל...
שנזכה אנחנו להודות ולשבח את בורא עולם על כל נשימה ונשימה, על כל יום של חיים, על גופנו הנפלא, על כל המתנות המקיפות אותנו, שהעניק לנו הבורא ברוב חסדו וטובו.
איבר שנוצר מחדש
גוף האדם הוא היצירה המתוחכמת, המופלאה והמושלמת ביותר בעולם, עם אפס תקלות. לכל האיברים יש תפקיד ותכלית.
באורח פלא, ישנו איבר אחד שנפלט מהגוף וצומח בכל פעם מחדש. מדובר במערכת שלמה, נפרדת ועצמאית שנוצרת כל פעם מחדש. על איזה איבר מדובר? השִׁלְיָה – בגוף האישה.
השליה היא האיבר היחיד בגוף האדם שלא רק נותן חיים לעובר, אלא מתפתח מאפס בגיל מבוגר. ואם הנתון הזה לא השאיר אתכם המומים, תתפלאו אולי לדעת שכמו את התאים סרטניים, גם אותה, המערכת החיסונית אינה תוקפת.
השליה מתפתחת אצל נשים בהריון יחד עם העובר, ותפקידה המרכזי הוא לאפשר חילוף חומרים בין האם והעובר. היא נצמדת אל דפנות הרחם ומתפקדת כמספר איברים ביחד – היא מספקת חמצן לעובר כמו הריאות, מסננת את הפסולת כמו הכליות, ומהווה גם מערכת חיסון לעובר. כמו כן היא מפרידה בין זרם הדם של האם ושל העובר ומאפשרת לעובר להגיע לגודל תקין לפני הלידה.
בסופו של תהליך הלידה, השליה נפלטת מן הרחם באופן טבעי. תפקידה הסתיים.
השליה נחשבת לאחד האיברים יוצאי הדופן שקיימים בגוף האדם.
מי "הצמיד" את השליה לעובר? מי "תיכנת" את היווצרות השליה לשמירה על חייו של העובר בצורה כה מושלמת? מי "יוצר" אותה בכל פעם מחדש ו"דואג" לפלוט אותה מרחם האישה, ומי "נתן" את ההוראה למערכת החיסונית שלא לתקוף אותה?
התנ"ך הוא הקושאן שלנו!
יש לי חבר בעבודה שהיה חייל קרבי בצבא. כיום הוא עושה מילואים במשך שבועות במהלך השנה. הוא אוהב את הארץ, מצהיר אמונים לארץ ואף מוכן למות על הגנתה. אגב כך הוא מגדף את כל אלו שאינם מתגייסים - "החרדים".
אבל יש בעיה אחת, הוא כופר באלוקים, בתורה! ולמה זו בעיה, אתם שואלים? להלן קטע משיחה איתו בעניין "כיבוש" הארץ מיד הערבים:
"למה אתה חי בארץ ישראל? אתה חי במדינה שכבשה ביד רמה אנשים שגרו בה לפני כן? אם אין ח"ו אלוקים, אז התורה היא לא אמת, עם ישראל זו המצאה פיקטיבית וכל היהדות היא זיוף אחד גדול! אדם כמוך, שהוא כופר, לא אמור להישאר בארץ ישראל, כי לגור פה זה לא חוקי ולא מוסרי. אתה מתנהג בצורה ברברית – אתה כובש אדמות שאינן שלך!".
כמובן שהוא אמר שזה לא קשור, והשיב שארץ ישראל שייכת לנו מפני שכבשנו אותה, וככה זה במלחמות...
הרבה דיונים נערכו בדורנו בנושא זכותנו על הארץ. נדמה שטרם נאמרה בבירור האמירה הפשוטה: הארץ שלנו, כי קיבלנו אותה מהקב"ה! בתורה מצויים פסוקים רבים המלמדים כי הקב"ה נתן לעם ישראל את ארץ ישראל {דברים י"א, כ"א; בראשית כ"ד, ז'; בראשית נ', כ"ד; שמות ל"ג, א'-ב').
מסופר כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בעדותו בפני "ועדת פיל" הבריטית, הכריז כי "התנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל". גם דוד בן גוריון הבין שההצדקה המוסרית לקיומנו בארץ ישראל – מקורה בספר התורה. בלעדיו נהפוך לכובשים לא חוקיים ולא מוסריים. גם הוא הבין כי הטענה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מפני שנכבשה על ידו, אינה תקפה כלל.
אמנם דוד בן גוריון הכריז כי "התנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל". אולם הכרזה זו, כשאינה מלווה בהליכה בדרך התורה, היא ריקה מתוכן. תמוה בעיני כיצד הוא יכול לטעון טענה בדבר בעלות – מכוח מסמך שהוא עצמו אינו מכבד...
חברים, בורא עולם נתן לנו את הארץ ואת הזכות להתגורר בה, אלא שזכות זו – על תנאי היא ניתנה. בהתקיים התנאי תתקיים הזכות, ובהיעדרה – תאבד. הזכות להתיישב בארץ ישראל הוענקה לנו בתנאי שלא נעשה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען(ויקרא י"ח, ג'). הקב"ה התנה את הישיבה בארץ בקיום המצוות. ללא קיום תנאי זה, לא תתקיים השבועה.
מסתבר שב"קושאן" ישנן "אותיות קטנות", בהן נכתבו התנאים הנדרשים לקיומו...
"ואתה נותן להם את אכלם בעתו"
האם שמתם לב שהפירות והירקות אינם גדלים בזמן אחד ובעונה אחת? חלקם גדלים בקיץ, חלקם בחורף וחלקם באביב ובסתיו.
מה התועלת בכך? האם לא היה יותר פשוט שכולם יגדלו בזמן אחד משותף?
אלא שזוהי עוד אחת מנפלאות הבורא ומעשיו, שאינו מוציא את כל הפירות והירקות באותה העונה, והכל –לתועל גוף האדם. הכיצד?
לדוגמה, אבטיח חשוב לאכול דווקא בקיץ. מדוע? בזכות הליקופן – פיגמנט נוגד חימצון – שבאבטיח. מעבר לכך שהפרי מכיל ברובו מים ובכך מרענן ומצנן את הגוף בימים החמים, לאבטיח יכולות להגנת העור מפני נזקי קרינת השמש.
פירות הדר (למשל, תפוז) חשוב לאכול דווקא בחורף. מדוע? פירות ההדר עשירים בוויטמין c, המחזק את המערכת החיסונית שלנו, ובימים הקרים הם משמשים כחיסון טבעי נגד מחלות החורף, ביניהן שפעת והצטננות.
בורא העולם יודע מהו הזמן שבו כל פרי הוא טוב ובריא לנבראים יותר מזמן אחר. ולזה אמר "נותן להם את אכלם בעתו" – כל אוכל ואוכל בזמן המיוחד לו, המתאים לעונה לצורך גופות הנבראים ולתועלתם, לפי מזג טבעם. האין זה פלא?
אמנם, עם התקדמות הטכנולוגיה פותחו היכולות לגידול פירות וירקות שלא בעונתם. כמו כן נוספה האפשרות לשמור אותם בקירור, וכמובן – גם לייבא פירות ממדינות אחרות. בכל זאת ישנה חשיבות לאכול פירות בעונה המתאימה להם: בגלל הטעם – פירות שנאכלים קרוב יותר למועד קטיפתם, הם לרוב טעימים יותר מפירות שאוחסנו בקירור זמן רב. בגלל הערך התזונתי – בשיא העונה הרכיבים הפעילים ונוגדי החמצון נמצאים במלוא עוצמתם. סיבה נוספת היא המחיר – מחיר הפירות והירקות זול יותר בשיא עונתם.
"אל תביאני לידי ניסיון"
לעיתים אנשים נבוכים מול השאלה: האם ניסיון הוא טוב עבורנו? מצד אחד – הניסיון נועד לרומם אותנו, ומצד שני – אנו אומרים כל יום בברכות השחר: "אל תביאני לידי ניסיון...".
אם כן, כיצד עלינו להתייחס לניסיון?
המשמעות הפשוטה של המושג "ניסיון" היא מבחן. כשאדם ניצב בפני מצבים קשים, נבחנת מידת נאמנותו. באמצעות העמדתו במצבים המנוגדים ליעד, האדם נבחן האם מגמת פניו אכן כנה, יציבה ושואפת להגיע אל האמת, למרות הקשיים הניצבים בדרכו.
ניסיונות מצויים בדרכו של כל אדם. הניסיונות המצויים על כל צעד ושעל, הם חלק בלתי נפרד מהמתכונת שהועיד הבורא לאדם בחייו. האדם הורד לעולם הזה כדי לעבוד את בוראו, לקיים מצוות ולעמוד בהצלחה בניסיונות.
אנו מכירים ילדים היודעים לשנן היטב את החומר שלמדו, אך עדיין אין בכך הוכחה שהם שולטים בחומר הנלמד כראוי. ייתכן שהם למדו רק לדקלם אותו. אם יידעו להשיב נכונה לשאלה שהוצגה בפניהם מכיוון בלתי צפוי, יתברר, ששליטתם בחומר מושלמת. כך הם פני הדברים לגבי כל אדם. דווקא העמידה במצבים חריגים וקשים, מוכיחה עד כמה האדם דבק במטרה.
לאחר שהאדם זוכה לעמוד בהצלחה בניסיון, שוב אין הוא אותו אדם שניצב מול הקשיים והניסיונות בטרם צלח אותם. אמנם כל מעשה טוב שהאדם עושה מעלה אותו בדרג המעלות, אולם העמידה בניסיון מקנה לו דחיפה ענקית כלפי מעלה מבחינה רוחנית. ככל שהניסיון קשה יותר, כן מעפיל האדם בעקבותיו לשיאים גבוהים יותר.
המושג ניסיון גזור מהשורש "נס", שהוא התורן, המוט הגבוה והבולט של הספינה. כל ניסיון שהסתיים בהצלחה, מרומם את האדם ומעלה אותו לדרגה רמה מזו שבעבר.
עם זאת, למרות מעלת הניסיון, אל לו לאדם לתור אחר ניסיונות ולבקשם, שמא ייכשל. אדרבה, בפי כל אדם צריכה להיות שגורה התפילה: "אל תביאני לידי ניסיון". אולם אם גזר בורא עולם על האדם להיקלע לניסיון, הוא מראש מצייד אותו "בארגז כלים" כדי שיעבור אותו בהצלחה.
חברים, משברים וקשיים הם כלי חזק מאין כמוהו לעלייה רוחנית וכללית.
לא ניתן להוכיח לבורא את נאמנותנו אליו מתוך שפע גשמי ורוחני, שהרי זה דבר פשוט. אם כל יום הבורא מחייך אליך ונותן לך בריאות, ילדים מצוינים, רעיה למופת, וכסף בשפע – ודאי שתאהב אותו ותאמר כל יום "ישתבח שמו, ישתבח שמו"... אבל מה יהיה אם פתאום הכסף כבר לא מגיע, והבריאות לא כל כך, והילדים כבר לא מקשיבים? האם גם אז תאמר "ישתבח שמו של בורא עולם"?
בעת משבר וקושי – אז נמדד האדם אצל הבורא יתברך. אם יישא עיניו למרום ויקבל בהכנעה את גזרתו – הרי שזוהי ההוכחה האמיתית לאמונתו התמימה והפשוטה בבורא יתברך. ואם איננו מפקפקים בטובו אפילו לרגע, אזי המשבר עצמו יהיה סיבה לבורא עולם להרבות שכרנו בעולם הזה ובעולם הבא.