הרב יצחק יוסף לפרשת כי ויקהל - הלכות בישול בשבת

רסיסי מים שעלו מן הרחצה

א. בספר שביתת השבת (בפתיחה למלאכת מבשל אות יט, דמ"ה ע"ג) הזהיר על מה שמערים מים חמים מכלי ראשון לתוך הכוס לעשות תה או קפה, והרבה פעמים שהכוס או הכפית שבתוכו לחים משטיפתם בצונן, וכיון שעירוי מבשל כדי קליפה, הרי הוא מבשל את טיפות המים הצוננים שבכוס ובכפית, וכדי שלא להכשל בבישול בשבת, צריך לנגב את הכוס והכפית לפני שמערה עליהם מים רותחים. וכן פסק בספר אור לציון ח"ב (פרק ל אות י), שצריך לייבש לגמרי את הכוס לפני שמערה מים חמים מכלי ראשון.

גוש בכלי שני

ב. ולדבריהם תצא חומרא נוספת, לגבי חיתוך מאכל חם בכלי שני בסכין שהיא רטובה מהשטיפה, כי יש אומרים שמה שאמרו שכלי שני אינו מבשל, זהו דוקא בתבשיל לח שמונח בכלי שני, אפילו אם הוא חם מאוד שהיד סולדת בו אינו מבשל, וכתב מרן הבית יוסף יורה דעה (סימן קה בעמוד השני) שאפילו אם הוא מעלה רתיחות אינו מבשל[1]. והסבירו התוספות (שבת מ: ד"ה ושמע) שכלי ראשון מתוך שהיה על האש דפנותיו חמים ושומרים את חומו ויש לו כח לבשל, מה שאין כן כלי שני שאין דפנותיו חמים הוא הולך ומתקרר ואין בכוחו לבשל. ולפי זה כתב בספר איסור והיתר (כלל לו סימן ז) של אחד מהראשונים, שלא נאמר היתר זה של כלי שני אלא בדבר לח שהתבשיל מתקרר מדפנות הכלי, מה שאין כן גוש המונח בכלי שני, כמו חתיכת בשר שהוציא ממרק חם, שאין דפנות הכלי נוגעות בכל הבשר, דינו ככלי ראשון כל עוד היד סולדת בו. והמהרש"ל (בספר ים של שלמה פרק גיד הנשה סימן מד) הסכים לחומרא זו. וכן דעת הט"ז ביורה דעה (סימן צד ס"ק יד) והש"ך (שם סק"ל), והמגן אברהם באורח חיים (סימן שיח סקמ"ה, וסי' תמז סק"ט). לעומתם הרמ"א (בדרכי משה יו"ד סי' קה אות ד) דחה חומרא זו, ולדעתו אין חילוק בזה בין גוש ללח, ובכל אופן כלי שני אינו מבשל. וכן דעת הפני יהושע (ח"ב חיו"ד ס"ס כה) והגאון רבי יהונתן אייבשיץ (בכרתי ופלתי סימן קה סק"ו). ולשיטת המחמירים בגוש, אם נחוש לדברי הרב שביתת השבת שלא לערות מים רותחים על גבי כוס רטובה, הוא הדין שיש להם לחוש שלא לחתוך חתיכת תפוח אדמה או בשר שמונח בצלחת בסכין שעלתה מן הרחצה והיא רטובה, כי לחות זו תתבשל מחום הגוש.

התעוררו לשאול

ג. לפני יותר מחמשים שנה היה למרן שיעור בבית הכנסת "שאול צדקה" ביום שבת, בשבתות של הקיץ השיעור נמשך שלש שעות, שעה וחצי בהלכה ושעה וחצי בפרקי אבות, וכל הצבור היה מקבל שתיה חמה כוס תה או קפה כדי לעורר אותם. אבא נקי ז"ל היה מכין את השתיה, והיה שוטף את הכוסות, ואם צריך לנגב את הכוסות בינתיים ירדמו בשיעור, ולכן התעוררו לשאול את מרן זצ"ל אם צריך להקפיד לנגב את הכוסות לאחר שטיפתם, ומרן ישב לעיין ולדון בדבר הלכה למעשה.

פסיק רישיה דלא ניחא ליה

ד. בנושא זה באנו למחלוקת הערוך (ערך סבר) והתוס' שבת (קג. ד"ה לא צריכא) בדין פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא, כולם יודעים מה זה "פסיק רישיה", מרן זצ"ל היה מסביר פעמים רבות את המושגים הללו עד שהיום כולם מבינים. התורה התירה דבר שאינו מתכוין, ולכן גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אולם כל זה בתנאי שיש ספק אם יהיה חריץ, אבל כשידוע שיהיה חריץ בודאי, זה נקרא פסיק רישיה, אם זה נעשה בשדה עובר משום חורש, ובבית עובר משום בונה. אך כשאין לו תועלת בחריץ זה, הרי זה בגדר פסיק רישיה דלא איכפת ליה, שדינו כדין פסיק רישה דלא ניחא ליה, לדעת הערוך דבר זה מותר, ולדעת התוס' הרי זה אסור מדרבנן. והוא הדין המערה מים רותחים על גבי כוס רטובה וכדומה, אינו מתכוין לבשל את המים הללו, וגם אין לו שום תועלת בזה, והרי זה בגדר פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

הערוך לא יחידי

ה. ספר הערוך אינו יחידי בדבר, ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לג אות א) חיפש לו חברים, ומצא בספר יראים (סימן קב מלאכת הדש) שנראה מדבריו כדעת הערוך, שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא מותר, ואחר כך מצא סתירה בדברי היראים, ומפלפל בדבריו. ומכל מקום יש עוד מהראשונים שסוברים כדעת בעל הערוך, ולדבריהם יש להתיר לערות מים רותחים על כוס רטובה.

לא איכפת = לא ניחא

ו. לדעת בעל הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא מותר, אין צורך שיהיה קשה בעיניו הדבר ולא ירצה את המלאכה שנעשית כתוצאה ממעשהו, אלא דין "פסיק רישיה דלא איכפת ליה" שווה לדין "פסיק רישיה דלא ניחא ליה". כן מוכח מדברי התוס' (שבת קג. ד"ה לא צריכא, ובכתובות ו. ד"ה האי), שהביאו ראיה לבעל הערוך ממה שאמרו בסוכה (לג:) לגבי מיעוט ענבי הדס, שאם ענבי ההדס מרובים מהעלים שלו הוא פסול לארבעת המינים, ולכן אין ממעטים ענבי הדס ביום טוב משום איסור תיקון מנא, ומה שאמר רבי אליעזר ברבי שמעון שממעטים ביום טוב, מדובר שליקטן לאכילה, שההדס נתקן מאליו, ודבר שאינו מתכוין מותר. והא פסיק רישיה אסור? הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי. כלומר שיש לו הדס כשר נוסף, ואינו צריך להשתמש בהדס זה. ומוכח כדעת בעל הערוך שסובר פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. והלא שם לא מפריע לו שיהיה לו עוד הדס כשר, אלא ודאי פסיק רישיה דלא איכפת ליה דינו כפסיק רישיה דלא ניחא ליה. כן הוכיח הרש"ש בחידושיו (כתובות ו.). וכן כתב הבאור הלכה (סי' שכ סעיף יח ד"ה דלא ניחא ליה), ולמד כן מדברי התוספות (שבת עה. ד"ה טפי). אלא שהתוספות עצמם חולקים על הערוך, וסוברים שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא אסור מדרבנן. וכן סוברים הרא"ש (שבת קג.) והריטב"א (סוכה לג:), והרמב"ן והר"ן (שבת סוף פרק שמנה שרצים), והאור זרוע (ח"ב ס"ס נד), ועוד. וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן שכ סעיף יח) כדעת רוב הראשונים, שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא אסור מדרבנן. ולפי זה אין לנו להקל בנידוננו מטעם פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהרי מדובר במים שלא התבשלו כלל, ושייך בהם דין בישול מהתורה.

עירוי מכלי ראשון

ז. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לג) ישב על המדוכה, וכתב להקל בצירוף כמה טעמים. ראשית יש לנו מחלוקת אם עירוי מכלי ראשון מבשל, דעת רשב"ם (בתוספות שבת לט. ד"ה כל, ומ"ב: ד"ה אבל) שעירוי דינו ככלי שני שאינו מבשל. וכן נראה דעת הירושלמי (פ"ג דשבת ה"ה) שאמרו שם: ואיכא למאן דאמר בירושלמי איזהו בישול ברור, כל שהאור מהלך תחתיו. כלומר שאין בישול מהתורה בכלי ראשון אלא כשהוא על האש, אבל כשאינו על האש אסור רק מדרבנן, ולפי זה עירוי מכלי ראשון קל יותר ומותר אף מדרבנן. ואמנם רוב הראשונים חולקים על זה, וסוברים שעירוי מבשל כדי קליפה, כן דעת רבינו תם ור"י בעלי התוספות (שם). והרא"ש (פרק כירה) ועוד, וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף י) שאסור לערות מכלי ראשון על גבי תבלין. מכל מקום יש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת רשב"ם שאין עירוי מבשל, ואם תאמר כדעת ר"י ורבינו תם שעירוי מבשל שמא כדעת הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדאורייתא מותר.

דעה שלא הובאה בשלחן ערוך לא נמחקה

ח. למרות שמרן השלחן ערוך לא הביא את דעת המתירים עירוי בשבת, מכל מקום דעה זו לא נמחקה, ואפשר לצרף את דעתם לספק ספיקא. כאשר יש מחלוקת תנאים ואמוראים בתלמוד, ונפסקה הלכה כדעה אחת, הדעה השניה בטלה. כגון מחלוקת בית שמאי ובית הלל, לאחר שנפסקה הלכה כבית הלל, הרי שדעת בית שמאי כמי שאינה, ואין להתחשב בה כלל. וכן במחלוקת רבי אליעזר וחכמים בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל.), שלדעת רבי אליעזר מותר לכרות עצים בשבת כדי להכין סכין לברית מילה, ובמקומו של רבי אליעזר – בלוד[2] – היו נוהגים כמותו, ולא היו חוששים לדברי חכמים, כיון שהוא היה מרא דאתרא שם. אולם אם היום אחד ילך ללוד ויכרות שם עצים בשבת להכין סכין למילה, הוא חייב סקילה. אמנם אנחנו לא נסקול אותו, כי אין לנו סנהדרין, אבל אינו יכול לטעון שזה מקומו של רבי אליעזר, כי רק בחייו נאמר דין זה.

עוף בחלב

ט. וכן אמרו בחולין (קטז.): במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב. לדעת רבי יוסי הגלילי דוקא בשר בהמה אסור בחלב, אבל עוף בחלב מותר, וכך היו נוהגים הלכה למעשה בציפורי מקומו של רבי יוסי הגלילי. נתאר לעצמנו, אדם מגיע למסעדה במאה שערים ומזמין שניצל עוף חם, ומבקש לחמם לו כוס חלב במיקרוגל[3], והוא לוקח את החלב ושופך על השניצל ואוכל. אם יהיה דבר כזה היום יוציאו עליו 'פשקוילים'... אבל כך נהגו בדורו ובמקומו של רבי יוסי הגלילי מפני שהיה שם מרא דאתרא. אבל היום אנחנו מחוייבים לדעתם של חכמים שעוף בחלב אסור מדרבנן, כדעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד) ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן פז סעיף ג), ולא כדעת הב"ח (סי' פז) שבשר עוף בחלב אסור מהתורה. ומכל מקום היום אין לנו להתחשב כלל בסברת רבי יוסי ולא לצרפה אפילו לספק ספיקא, מאחר שדעתו דחויה לגמרי, אחר שנפסקה ההלכה כחכמים. אבל דעה בראשונים שלא הובאה בשלחן ערוך, ראוי לנו לצרפה לספק ספיקא.

הסתירה עדיין לא התיישבה

י. לפני שבועיים [פרשת תצוה אות ח והלאה] הזכרנו את הסתירה בדברי המשנה ברורה, מצד אחד כתב (בסימן שיח ס"ק עד), שמי שעירה מים חמים מכלי ראשון על תבלין, אפילו בדיעבד נאסר. ומצד שני המשנה ברורה עצמו (בסק"ב) העתיק להלכה את דברי הפרי מגדים (סי' שיח א"א סק"י), שכל דבר שיש בו מחלוקת בשבת, אף על פי שאנחנו אוסרים לכתחילה, בדיעבד שעבר ועשה מותר מדין ספק דרבנן לקולא. יש שרצו לתרץ שהמשנה ברורה החמיר בדין עירוי, משום שמרן השלחן ערוך לא הביא את דעת המתירים עירוי מכלי ראשון, ולכן אין לסמוך עליהם אפילו בדיעבד. אבל זה לא נכון! שהרי במשנה ברורה (ס"ק כז) ובבאור הלכה (סעיף ד ד"ה אפילו) כתב, שאם היה התבשיל מבושל כמאכל בן דרוסאי ועבר וגמר את בישולו בשבת, בדיעבד מותר ליהנות ממנו כפי הכלל שכתב הפרי מגדים שכל שיש מחלוקת בדיעבד אין לאסור. והלא מרן השלחן ערוך (שם) פסק בהחלט שתבשיל כזה שייך בו בישול, ולא הביא כלל את הדעה המתירה. ולכן גם לגבי מי שעירה מים רותחים מכלי ראשון יש להקל בדיעבד. והוא הדין שיש להקל לכתחילה לערות מים רותחים לכוס רטובה, בצירוף הסוברים פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר.

חצי שיעור

יא. מי שרוצה להחמיר ולנגב את הכוס קודם ששופך לתוכה מים חמים, תבוא עליו ברכה, אין איסור להחמיר, אבל מאידך גיסא אין לו לצעוק על מי שמיקל בזה שעושה חילול שבת, כי מעיקר הדין הדבר מותר על פי ספק ספיקא הנ"ל. ויש לצרף עוד ספק, לפי דברי החכם צבי[4] (סימן פו), היה לפני כ-300 שנה, והוא מחדש, שמה שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (ביומא עג: ועוד) אם חצי שיעור אסור מהתורה, והלכה כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה, זהו באיסור והיתר דוקא, כגון חצי כזית חֵלֵב וכדומה שאסור מהתורה, משום שהוא ראוי להצטרף עם עוד להשלימו לשיעור, ולמדו גם מהפסוק (ויקרא ז, כג) "כל חלב לא תאכלו", לרבות פחות מכשיעור, כיון שהתורה אסרה את "החפצא", את החֵלֵב עצמו, וגם חצי שיעור הוא נקרא "חֵלֵב", אבל בהלכות שבת שהאיסור הוא על "הגברא", על האדם העושה את המלאכה, אין איסור מהתורה בחצי שיעור. ולדברי החכם צבי הוא הדין בכוס רטובה, שאין בה אלא טיפות אחדות של מים הנותרים מן הרחיצה, שאין בהם שיעור רחיצת אבר קטן. והרי זה פסיק רישיה בדרבנן.

ראיה מהתוספתא

יב. מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סימן כא אות יא, וח"ד סי' לג אות יז, ובחזון עובדיה שבת ד' עמ' קמט, ועוד) הביא ראיה לדברי החכם צבי מהתוספתא (פ"ד דביצה הלכה ד), שהאורג חוט אחד בשבת וכן הכותב אות אחת בשבת אין חייב אלא משום שבות. כלומר שאינו אלא איסור דרבנן, משום שחצי שיעור בשבת אינו אסור מהתורה. ואחר כך מרן מצא שראיה זו הובאה בשו"ת תורת חסד[5] מלובלין (חאו"ח סימן לא אות ז, וסי' מד אות ט), ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סימן רנט אות ד).

יד הדוחה נטויה

יג. ואחר אלף המחילות מכבוד תורתם וגדולתם, יש מקום לפלפל בראיה זו, כי יש לומר לעולם בעלמא חצי שיעור אסור מהתורה גם בהלכות שבת, אבל הכותב אות אחת או אורג חוט אחד אסור מדרבנן, משום שחסר במהות של המלאכה, האורג חוט אחד אין כאן "אריג", והכותב אות אחת אין שום משמעות לאות זו.

ראיה מרש"י

יד. גם מדברי רש"י במסכת שבת (עד. ד"ה וכי) משמע שחצי שיעור במלאכות שבת אסור מהתורה. שם אמרו: תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח. ואמר רב חסדא: בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור. מתקיף לה רב יוסף, וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? ופירש רש"י: נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. עד כאן לשונו. ומבואר מדבריו שחצי שיעור אסור מהתורה בשבת כמו בשאר האיסורים, ולא כמו שחידש החכם צבי שחצי שיעור בשבת מותר מהתורה.

רש"י גם פסקן

טו. לכאורה נוכל לתרץ את הקושיא מדברי רש"י על החכם צבי, שאין להביא ראיה להלכה מדברי רש"י, כי רש"י הוא פרשן ולא פסקן, וכמו שכתב המאירי (בהקדמה לבית הבחירה) שרש"י לא התכוין בדבריו לפסק הלכה כלל. אלא שבודאי גם רש"י היה פוסק הלכות, יש ספר הפרדס, כולו פסקי הלכות מרש"י. וגם בפירושו על הש"ס פעמים שפסק הלכה, כמו בחולין (קח.) בסוגיית "כבדא מאי אתון ביה", וכן בשבת (לז:) לגבי מחלוקת חנניה וחכמים בדין שהיה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. ולכן לא בכל מקום אומרים שרש"י פרשן ולא פסקן. ובכמה מקומות מרן הבית יוסף מחשב את שיטת רש"י בין דעות הפוסקים, כמו ביורה דעה (סימן צח) לגבי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן.

שלשה ספיקות להקל

טז. ומכל מקום יש לצרף לספק ספיקא את סברת המקילים בחצי שיעור בשבת, ומכיון שבכוס הרחוצה אין שיעור, יש לנו שלשה ספיקות, שמא כדעת החכם צבי שחצי שיעור אסור מדרבנן והרי זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן שמותר, ואם תאמר שחצי שיעור אסור מהתורה, שמא כרשב"ם שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל, ואם תאמר שעירוי מכלי ראשון מבשל שמא כבעל הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר אפילו בדאורייתא.

המיקל בבוילר יש לו על מי לסמוך

יז. כאמור, פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סימן לה) דן, אם מותר בשבת לפתוח את ברז המים החמים שהוחמו על ידי בוילר חשמלי, כי כשמוציא מים חמים מהברז, כנגדם נכנסים מים קרים לדוד ומתבשלים שם במים החמים, ויש כמה צדדים להקל, יש מקום לומר שזהו בגדר "גרמא", שהרי הוא כמסיר מונע, ולא מכניס את המים הקרים בידים. וכן יש מקום לומר שהמים הקרים הם נכנסים בתחתית הדוד והרי זה בגדר "תתאה גבר", ונוסף לכל זה אינו מתכוין לבשל את המים שנכנסים, אלא שזהו פסיק רישיה. ומכל מקום מרן זצ"ל שם אסר בזה, אם כי בחזון עובדיה (שבת ד' עמ' תה) כתב ש"טוב להחמיר" בזה, ומשמע שאין כאן איסור מהדין, אלא בדרך חומרא, ולכן מי שמיקל בזה אין למחות בידו, כי יש לו על מי לסמוך. אבל טוב שכל אחד יחמיר בזה לעצמו. [א.ה. ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן נה, עמ' קיז אות כח]. ומכל מקום כל זה בבוילר שהוא תולדות האור, ושייך בו בישול מהתורה, מה שאין כן מים שהוחמו בדוד שמש שדינם כתולדות האור שהוא איסור מגזרת חכמים בלבד, יש להורות לכתחילה להקל לפתוח את ברז המים החמים, כיון שהוא פסיק רישיה באיסור דרבנן קל.

הוא הגבר הוקם על

יח. לפני 40 שנה ויותר, מרן זצ"ל היה מוסר שיעורים בנושאים המסובכים של הלכות שבת, והיה מסביר את כל הפרטים בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ופסיק רישיה, והיה מפלפל עם שומעי לקחו בכל מקורות ההלכה של כל דין, עם הגמרות והפוסקים, והיה מוסר להם תשובות שלימות ביביע אומר. השתתפתי פעם באיזה כינוס, והיה שם ראש ישיבה אחד שדיבר על הספרים של מרן זצ"ל בצורה לא יפה, ואמר שהספרים של מרן מורידים את הרמה, וצריך להעלות את הרמה של בעלי הבתים שקובעים עתים לתורה. אני דברתי אחריו, אמרתי: זה לא דיבר מעולם לבעלי בתים, לא הוריד ולא הרים, הוא יכול לומר לנו איך ללמד בעלי בתים?! מרן הוא זה שהעלה את הרמה של בעלי הבתים בשיעוריו העמוקים.

פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן

יט. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לד אות לה) בסוף התשובה של דוד שמש, דן עוד לגבי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, שבזה יש להקל יותר, כמבואר בתוספות שבת (קג. ד"ה לא צריכא) שאסרו פסיק רישיה דלא איכפת ליה, ומכל מקום כתבו שמותר לאכול ענבי הדס ועל ידי זה הוא מכשירו למצוה, כיון שיש לו הדס אחר, ואף על גב שהוא פסיק רישיה, "אותו תיקון מועט שאינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה". הגאון חזון איש (סימן נ אות ה) למד מדברי התוס' שלא התירו אלא בשבות קל כזה, אבל פסיק רישיה בשבות אחר אסור גם כשלא נהנה. אולם החזון איש עצמו (בסימן נו אות ה) כתב בפשיטות שכל פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן מותר.

אחרי רבים להטות

כ. אחרונים רבים נקטו להלכה שפסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן מותר, כך כתבו הגאון רבי יצחק אלחנן – היה גדול הדור לפני 100 שנה – בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו ענף ה). ובשו"ת שואל ומשיב נתנזון (קמא ח"א סי' רי). ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב חיו"ד סי' מב אות לא). ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה ס"ס מח), ועוד.

יש קושיות ויש תירוצים

כא. אמנם יש כמה קושיות מדברי מרן השלחן ערוך על כלל זה של פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן מותר, כמו מה שכתב מרן (ס"ס שכ) שהאוכל תותים[6] צריך ליזהר שלא יגע בידיו הצבועות בבגד, מרן זצ"ל ביביע אומר (ח"א חאו"ח סימן כא אות יב) כתב ליישב קושיות אלו.

לא תגנוב

כב. מרן זצ"ל ביביע אומר הביא את הכל, יש הרבה שגונבים מספריו ולא מציינים מהיכן לקחו את הדברים. בשבת הגיע אלי ספר שכתוב יפה, אבל גנב הרבה מקורות מיביע אומר ולא ציין. כאשר אנחנו מביאים מספריו של מרן זצ"ל, אנחנו מציינים "קטע זה מפלוני". צריך לציין שלא יחשבו שהוא כל כך בקי בכל הפוסקים. אלא אם כן מביא גמרות מפורשות ופוסקים מפורסמים, לא צריך לכתוב "גמרא זו הובאה ביביע אומר".

אין ספר כזה

כג. היה מחבר אחד שהביא ספר למרן זצ"ל לקבל הסכמה, מרן קרא לו ואמר: ראיתי שהבאת בספרך ספר "מעשה בית דין", יש לך את הספר הזה? לא, אני לקחתי מיביע אומר. אמר לו מרן: אני מוחל שלא ציינת ליביע אומר, אבל תדע שאין ספר כזה! זה 'מעשה בית דין' של מצרים שמצאתי בגניזה הקהירית...

גם תבן גם מספוא 'רב'

כד. כשמרן זצ"ל היה במצרים, היה שולט המלך פארוק, עד שבא נאצר ועשה הפיכה צבאית. והמלך פארוק היה מכבד מאוד את מרן, ופעמיים בשנה היה מרן נקרא לבוא אל המלך, והמלך היה מקבלו בכבוד גדול, ומושיבו על יד השרים והפרתמים, מרן היה בפועל הרב הראשי במצרים. אמנם היה שם 'רב ראשי' מטעם המלך, חיים נחום אפנדי, אבל לא היתה לו יראת שמים, והיה מחלל שבת ומזלזל במצוות. יש בספריה של מרן זצ"ל ספר אחד של רבי יוסף ידיד הלוי שלקח הסכמה מר' חיים נחום אפנדי, ומרן כתב עליו בגליון דברים קשים. יום אחד רצו לבדוק אם הוא מניח תפלין, שמו לו בצלים במקום התפלין, והנה הוא נכנס לחדרו 'להניח תפלין', עישן נרגילה ויצא, ולא הזדעק לבדוק היכן התפלין שלו... והמלך ידע שמרן הוא תלמיד חכם אמיתי, והושיבו לידו והיה משתעשע עמו בפסוקים מהתנ"ך. ומרוב אהבתו למרן נתן לו רישיון להכנס מתי שהוא רוצה לגניזה הקהירית, היו שם כתבי יד של הרבה פוסקים, ומרן היה יושב ומעתיק דבריהם. יום אחד ראה נייר אחד של מעשה בית דין, לקח אותו עמו, ושם ראה פסק דין של רבני מצרים מהדורות הקודמים, שעשו מעשה לקבל קראית לקהל ה'. ומרן העתיק את הדברים בשו"ת יביע אומר (ח"ח חאה"ע סימן יב אות יב).

נרד לספריה ואראה לך

כה. לפני למעלה מ-50 שנה הלכתי עם מרן זצ"ל לבית הדין, והרב אלישיב זצ"ל ישב עם מרן זצ"ל בבית הדין, והנה באחד הימים ראה מרן שאין פניו של הגרי"ש אלישיב כתמול שלשום, לאחר שסיימו את הדיונים שאל אותו: האם קבלת עלי לשון הרע? כן! שמעתי שהתרת את הקראים לבוא בקהל. אמר לו מרן: נרד לספריה ואראה לך על סמך מה התרתי. במעלית הגרי"ש אלישיב הוכיח את מרן: כבר אמרו 'הקראי'ם לא יתאחו לעולם', יש ביניהם פסולי חיתון, כי הגיטין שלהם היו פסולים וכו', ומרן שותק. כשהגיעו לספריה מרן ביקש מהספרן שיביא לו שו"ת הרדב"ז, ומהריק"ש, ונהר מצרים ועוד ספרים, ושם כתוב שניתן לקבל את הקראים לבוא בקהל, אם מקבלים עליהם דברי חבירות, כי גם הקידושין שלהם היו פסולים, שהיהודים הרבניים לא היו משתתפים בחתונות שלהם, וכאשר העדים פסולים אין קידושין, ולא איכפת לנו שהגיטין שלהם פסולים. וכנראה שאצל הקראים באירופה היתה בעיה של קידושין כשרים וגיטין פסולים. לאחר שהגרי"ש אלישיב ראה את כל זה התפייס.

שילך

כו. בשבוע שעבר הגיעה אלי שאלה הלכה למעשה, שאלו מרבנות אחת, שבא לשם קראי ורוצה להירשם לנישואין ואינו מוכן לקבל על עצמו דברי חבירות, אמרתי להם לא לקבל אותו. אמרו לי אם כך הוא ילך להתחתן בקפריסין. אמרתי להם: שילך!...

מרן ערך את החופה

כז. לפני כ-30 שנה הייתי נותן שיעור שבועי בהלכה בבסיס צבאי, יום אחד בא אלי בחור דתי וסיפר לי שרוצה לעזוב את הדת חס ושלום, כי הוא חזר בתשובה על ידי ארגון ערכים, וכששמעו שהוא קראי ברחו ממנו כמו מאש, ולא רוצים לדבר אתו. ביררתי עליו שהוא קראי ממצרים, והוא קיבל עליו לשמור תורה ומצוות. אמרתי לו, אל תדאג, כשתרצה להתחתן אני יביא את מרן זצ"ל שיערוך לך חופה. והנה לאחר איזה זמן בא אלי וסיפר שהתארס ורוצה להזמין את מרן לערוך חופה. חשבתי שהוא ישכח, אבל הוא זכר... הלכתי למרן זצ"ל וביקשתי שיבוא לערוך חופה כי הבטחתי לו, מרן אמר לי: מה אתה רוצה ממני, אני צריך לקיים את ההבטחות שלך?! הסברתי למרן שבזכותו הבחור הזה לומד תורה ושומר מצוות, כשמרן שמע כך, הסכים ובא לערוך חופה.

יש גם עגונים

כח. כאמור, כאשר הקידושין לא נעשו כהוגן, אין צורך בגט מעיקר הדין. הגיע לפנינו מעשה בבית הדין הגדול, זוג שהתחתנו באתיופיה ועמדו בפני גירושין, הבעל היה מוכן לתת לאשה חצי דירה, וכתובה, אבל האשה לא מוכנה לקבל גט אם לא יתן לה גם חצי בכל הפנסיה והזכויות שלו. במקרים כאלו אפשר לכפות אותה להתגרש כמו שכתבו הפוסקים, אבל אז מה יעשו לנו ארגוני הנשים... וכך התיק הזה עומד הרבה שנים, כמו שיש עגונות יש גם עגונים. מה עשיתי? חקרתי היטב איך היו הקידושין, התברר לי שכל הנוכחים היו מחללי שבת, וגם לא היתה טבעת ולא כתובה, בסך הכל האשה לבשה שמלה לבנה, זו היתה החתונה. שלש פעמים שאלתי אותם, וזה מה שאמרו לי. אמרתי לאשה אם לא תסכימי לקבל גט, אני אבטל את הקידושין ולא תקבלי כלום. העו"ד שלה היתה פקחית, לקחה אותה הצדה ושכנעה אותה עד שהסכימה.

מדוע לא צחקו

כט. יש אחד ששומע דרשה מהרב והולך וחוזר עליה בפני אנשים אחרים. לפני ארבעים שנה הכנתי שיעור כדי למסור אותו בשכונת בית וגן, וכתבתי לעצמי את השיעור, והנה אחד האברכים ראה את הסיכום הלך ואמר להם בשבת, וכאשר באתי ביום ראשון ומסרתי להם את השיעור היו כולם אדישים, וגם כשאמרתי להם בדיחות לא צחקו, התפלאתי. אחר כך אמרו לי שאותו אברך מסר להם כבר את כל השיעור...

סוף גנב לתליה

ל. מי ש'גונב' דברי תורה מאחר, 'סוף גנב לתליה', לבסוף זה מתגלה, אפשר לקחת מקורות מספריו של מרן זצ"ל, אבל יציין. אמנם אמרו במדרש (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקלט) על הפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו, ל), שאין לבוז למי שגונב דברי תורה. אבל לכתחילה אין לעשות כן. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (מגילה טו.).

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן