קריאת שם לתינוק: מתוך "אדם ועולמו"

כלל ראשון: הואיל ו"שְׁמָא גָּרִים", כלומר, השם גורם ומשפיע על האדם, לכן קריאת שם על שם אדם צדיק – משפיעה לטובה. אומר שלמה המלך במשלי (י, ז): "זכר צדיק לברכה". וביארו על דרך הדרש: הזכרת שם הצדיק, מביאה ברכה למי שנקרא בשמו, משום ההארה שמקבל מנשמת אותו צדיק, באמצעות החיבור לשמו. ולכן, מעלה גדולה היא לקרוא בשמו של צדיק, כי סגולותיו ומעלותיו של הצדיק מושפעות אל נשמת האדם הנושא את שמו. מטעם זה, נהוג בעם ישראל לקרוא לתינוק שנולד בשמם של אבותינו הקדושים וצדיקי ישראל שבכל הדורות. אומרים חז"ל במדרש: "הראשונים, על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו" (בראשית רבה לז, ז). כלומר, הדורות הראשונים היו אנשי מעלה והייתה להם רוח הקדש לדעת ולהכיר את שורש נשמתו של התינוק שנולד ואת העתיד להתרחש אתו בחייו, ומכיוון שידעו את כוחן של האותיות, יכלו ליצור ולהמציא שמות חדשים על ידי צירופי אותיות. חז"ל שם מביאים את הדוגמא של עֵבֶר שקרא לבנו פֶּלֶג – "כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י, כה). אבל אנו, שאין לנו רוח הקודש, לא נותר לנו אלא לקרוא לבנינו בשמות אבותינו הצדיקים. כמה חבל שבימינו יש הבוחרים בשמות מודרניים, חלולים, חסרי כל משמעות, במקום לקרוא לתינוק שנולד על שם אדם צדיק ולזכות להשפעתו הטובה.

כלל שני: הואיל והשם גורם ומשפיע על האדם, הרי פעולתו והשפעתו של השם היא לשני הכיוונים: כשם שכאמור קריאת שם על שם אדם צדיק משפיעה לטובה, כך קריאת שם על שם אדם רשע עלולה להשפיע לרעה. ואכן, הפסוק במשלי שפותח ב"זכר צדיק לברכה" ממשיך ואומר: "ושם רשעים ירקב", ועל כך דרשו חז"ל: "דְלֹא מַסְקִינָן בִּשְׁמַייהוּ", (יומא לח ע"ב) ומפרש שם רש"י: "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע". ואם עלול הדבר לגרום למחלוקת במשפחה מצד המבקשים לקרוא על שם קרוב משפחה, יקראו ההורים בשם זה ויכוונו בדעתם שאין כוונתם לאותו רשע, אלא לכל הצדיקים שנקראו בשם זה. וגדולה זכות השלום להגן על הילד שלא יושפע לרעה.

כלל שלישי: אין לקרוא לאדם בשם בעל משמעות שלילית. השם נמרוד, למשל, הוא פסול בתכלית – משתי סיבות: לא רק שהוא שם של אדם רשע, אלא גם עצם משמעות השם היא שלילית, משום שיש בו משמעות של מרידה ומרדנות.

כלל רביעי: אין לקרוא בשם של אדם שמת מיתה משונה, כגון שמת בקיצור ימים, או שנרצח, או ששלח יד בנפשו. לעתים זה נובע מתוך כוונה טובה, מתוך רצון להנציח את זכר בן המשפחה שנפטר, אך יש בכך סכנה גדולה, כי עלולים לקשור את גורלו של הנולד עם גורלו של המת. ואכן, שמענו על מקרים רבים שבהם סופם של האנשים היה כסופם של אלה שעל שמם הם נקראו.

כלל חמישי: כיום רווחים שמות קצרים בני שתי אותיות, כמו רן, גל וכדומה. מלבד העובדה ששמות אלה הינם שמות סתמיים וחלולים, מכיוון שכל אות מהווה צינור שפע לאדם, רצוי לקרוא בשם המורכב משלוש אותיות ומעלה, להרבות בשפע. עם זאת, שמות של צדיקי הדורות שמקורם בתורה, כגון גד ודן, בוודאי שהם רצויים, אף שהם קצרים.

כלל שישי: כאשר קוראים לאדם בשמו והוגים את שמו, נוגעים בצינורות השפע של האדם ומפעילים אותם, ואם מחסרים משמו השלם – פוגמים ומשבשים את השפעתם הטובה של צינורות השפע. לכן ראוי שלא לקצר את שמו של האדם. אם, למשל, שמו יוסף, יש לקרוא לו בשמו השלם ולא בכינוי המקוצר יוסי, ולכל הפחות יש להקפיד על כך מידי פעם, לקוראו בשמו המלא. במקרים רבים נקרא הילד בשני שמות. יש מקרים ששני השמות הם תוצאה של ויכוח בין ההורים, זה אומר שם אחד וזה אומר שם אחר, וכמוצא של פשרה קוראים בשני השמות. לעיתים יש סיבות אחרות, אולם במקרים כאלה רצוי להקפיד לקרוא לילד בשני השמות – לפחות מידי פעם. הסיבה לכך היא, כאמור, משום שעל ידי הגיית שם האדם נוגעים בצינורות השפע של אותו אדם ומפעילים אותם, ואם מחסרים משמו המלא, פוגמים בהשפעתם הטובה. לכן, שם נפוץ כמו "יוסף חיים", הוא שם ראוי משלוש סיבות: הן משום שהוא על שם צדיק, הן משום שהוא נקרא במלואו בשני השמות, והן משום משמעותו החיובית – שהקדוש ברוך הוא יוסיף חיים לאדם.

כלל שביעי: בשנים האחרונות רווחת בציבור הישראלי תופעה חדשה של קריאת שם של בנים לבנות ולהיפך. זו תופעה פסולה שצריך לעקור אותה. השם מחבר את האדם אל שורש נשמתו, וכשקוראים לבן בשם של בת ולהיפך, למעשה מחברים את האדם לצינורות שפע שלא שייכים לשורש נשמתו, מחברים אותו להשפעות הלא נכונות. כאשר קוראים לבת בשם זכרי, ההשפעה עלולה להיות שלילית עבורה. האישה עלולה להיות תקיפה ומרדנית, ובנוסף, כח הפריון שלה עלול להינזק. ואכן, ישנם מקרים של בעיות פוריות שבהם תלמידי חכמים ידועים תולים זאת בשם הזכרי של האישה, כמו דניאל, ומייעצים לה לשנותו. לעתים שינוי או תוספת שם או אפילו הוספת אות ה בסוף השם כבר יכולה לשנות את המצב לטובה. בעברית, האות ה ההופכת לשון זכר ללשון נקבה, היא אות נקבית, עדינה ופוריה. וכמו שמצאנו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז, טו), ומיד לאחר מכן – "וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן" (פסוק טז).