וחי בהם: דיני רפואה בשבת ויום חול

"וחי בהם"

נאמר בתורה (ויקרא יח ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". ודרשו חז"ל (מסכת יומא פה ע"ב): "וחי בהם" - ולא שימות בהם. והיינו שכל ציוויי התורה ניתנו כדי שנחיה בהם, אבל אם על ידי קיום המצוה יבוא האדם לידי סכנה, ציותה התורה שלא יעשה את אותה מצוה, על כן אם יש חולה מסוכן בשבת, שהטיפול בו כרוך בחילולי שבת, מחללים שבת עבורו לכל צורכו כדי להחיותו, והוא שאמרו חז"ל: "פיקוח נפש דוחה שבת". וזו לשון הרמב"ם (פ"ב ה"ג): אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ע"כ.

ואמרו בתלמוד ירושלמי: "השואל - הרי זה שופך דמים, והנשאל - הרי זה מגונה". דהיינו, ההולך לשאול את החכם האם לחלל את השבת במצב של סכנה או לא, פעמים שעד שהוא הולך ובא, החולה עלול למות, ולכן השואל נקרא "שופך דמים". והנשאל, דהיינו, אותו חכם ששאלוהו, הרי זה "מגונה", לפי שלא דרש ברבים שחובה לחלל שבת במקום סכנה, כדי שיהיו זריזים להציל נפש מישראל.

מכאן אנו למדים, כמה גדול החיוב להיות זריזים בהצלת נפש מישראל, וכבר אמרו חז"ל (מסכת בבא בתרא יא ע"א): "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

חולה שיש בו סכנה שצריכים לחלל עליו שבת, ואינו רוצה שיחללו, הרי זה נקרא: חסיד שוטה, שופך דמים, ומתחייב בנפשו. וכופים אותו בכח שיקבל את הטיפול להצלת חייו. (חזו"ע שבת ג רכט)

על החולה לציית לדברי הרופאים, ואף אם אומרים לו שרפואתו היא על ידי שיאכל ביום הכיפורים או על ידי שיאכל מאכל של איסור כבשר חזיר וכדומה, הרי הוא חייב לשמוע להם, ואין לו לחשוש כלל לאיסור, כי כך ציוה בורא עולם. וכמו שכתב הרשב"ץ: אין לחולה לדאוג על חילול השבת, שהרי הקב"ה שהזהיר על שמירת השבת וחִייב עליה סקילה, הוא ציוה לחללה במקום סכנת נפשות, והמחלל שבת עבורו, זכות גדולה נפלה בחלקו שהציל נפש מישראל, ומוטב שיחלל שבת אחת, כדי שיחיה החולה וישמור שבתות הרבה. (א מב)

היזק ראיה

"אם ההסתכלות במעשי החבר גורמת שהוא מתבייש, הרי זה צער הגוף, והמסתכל נחשב למזיק ועושה איסור" (רמב"ן מסכת בבא בתרא נט). וכאן יש להתריע, שבעת שבא אמבולנס להעביר יולדת או חולה, מתאספים כדי לראותו, ופשוט שיש בזה היזק ראיה והוא עוון. הדבר מפריע ליולדת או לחולה המתביישים בהסתכלות זו, והמסתכל עובר על איסור וכעין הלבנת פניו ברבים. צא וראה עד כמה הקפידו חז"ל על ישוב הדעת של היולדת. ואילו הבושה כשרואה כי כולם מביטים בה ולעיתים מתקשים להכניס את האלונקה לאמבולנס, גורמת לה ההיפך מיישוב הדעת. לכן מצוה רבה לגרש את כל הסובבים המסתכלים וגם את הילדים. (תורת היולדת מהדורה א קכב)

לטפל בדרכי הרפואה

על החולה ללכת לרופא ולטפל בדרכי הרפואה ולא לסמוך על ניסים, אך ישים מבטחו בהשם יתברך שהוא אל רופא רחמן חינם ונאמן, והרופא אינו אלא שליח, ולא ישים מבטחו ברופא בלבד חס ושלום, כמו שנאמר (ירמיה יז ה): "כֹּה אָמַר ה': אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם ... וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי."

אמרו במדרש (שמואל פרשה ד): מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבה שהיו מהלכים בחוצות ירושלים והיה עימהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם רבותי: אמרו לי במה אתרפא? אמרו לו, קח לך כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה מהלך עימהם: מי הכה אותו בחולי? אמרו לו, הקדוש ברוך הוא. אמר להם, ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם? הוא הכה ואתם מרפאים?! אמרו לו, מה מלאכתך? אמר להם, עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו, מי ברא את האדמה? מי ברא את הכרם? אמר להם, הקדוש ברוך הוא. אמרו לו, ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך? הוא ברא ואתה אוכל הפירות שלו? אמר להם, אילולי שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה. אמרו לו, שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב: "אנוש כחציר ימיו", כשם שהעץ אם אינו מזבל ואינו מנכש ואינו חורש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים, אינו חי והוא מת, כך גוף האדם הוא העץ, והזבל הוא הסם, ואיש אדמה הוא הרופא. ע"כ. ומבואר שעל האדם לטפל בדרכי הרפואה.

וכיוצא בזה מבואר בגמרא (מסכת עבודה זרה נה ע"א): יסורים, בשעה ששולחים אותם על האדם, משביעים אותם: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, וזהו שנאמר (דברים כח נט): "וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים", רעים בשליחותם, ונאמנים בשבועתם. וכתב הרשב"א (חלק א סימן תיג): על החולה לשאול ברופאים ולהתעסק ברפואות ובדברים המועילים, ואסור לו להיכנס בענייני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא שאמרו (מסכת ברכות נה ע"א): קיר נטוי מזכיר עוון. ואמרו (מסכת תענית כ ע"א): כל הסומך על הנס, אין עושים לו נס. ובלבד שיהיה לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו יתברך וידרשנו. ולא שיחשוב שהכל תלוי בסם פלוני וברפואת האיש הרופא. ומותר לבטוח באדם, ובלבד שלא יסור לבו מהשם, שנאמר: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו", אבל מותר ומצוה לבטוח בהשם ושיעשה לו תשועה על ידי איש פלוני.

וכתב הרמב"ם: אם החולה לא יתעסק בדרכי הרפואה על פי דרך הטבע, ויסמוך על הנס, סופו למות מאותו חולי, מה שלא נגזר עליו בעת שחלה, ודומה לנכנס באש יוקדת, שבודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו, ונמצא מתחייב בנפשו. ודברים ברורים הם, לא יכחישם זולתי העיקש והפתלתול. וכתב בספר חובות הלבבות (שער הביטחון): אסור לחולה לסמוך על הנס ולסרב לשמוע לדברי הרופאים, שמא אינו ראוי לעשות לו נס ונמצא מתחייב בנפשו. וכתב בספר שבט יהודה: על החולה וקרוביו מוטל חיוב לחזר אחר הרופא המובהק ביותר ואחר התרופות המועילים לרפואתו. וכל מי שמתעצל בדבר ואומר שה' ישלח דברו וירפאהו, אין דעתו בזה אלא דעת שוטים, והוא עתיד ליתן את הדין ומתחייב בנפשו, ולכן אמרו חז"ל (מסכת סנהדרין יז ע"ב) כל עיר שאין בה רופא, אסור לדור בתוכה. והלא התירה התורה לחלל שבת במלאכות גמורות שיש בהם כרת וסקילה בשביל מצות פיקוח נפש, וכן לאכול ביום הכיפורים שנאמר: "וחי בהם". וכן כתב מרן החיד"א: חייב החולה להתנהג על פי דרך הטבע ולציית לכל הוראות הרופאים, ואסור לו לסמוך על הנס, ויבטח בה' שישלח דברו הטוב וירפאהו רפואה שלימה באמצעות הרופאים והתרופות. (א ח, מב. חזו"ע שבת ג רל)

"ועשית ככל אשר יורוך"

אם קבעו חז"ל על חולי מסוים שיש בו סכנה, אפילו אם יבואו מאה רופאים מומחים ויאמרו שאין בו סכנה, אסור לשמוע להם. למשל: חז"ל קבעו שהיולדת בתוך שלשה ימים הראשונים ללידתה [72 שעות], היא בגדר "חולה שיש בו סכנה", וממילא אסור לה לצום ביום הכיפורים. על כן, אף אם יבואו מאה רופאים ויאמרו לה שהיא יכולה לצום ולא תינזק כלל ועיקר, אסור לה לשמוע להם, וחובה עליה לאכול כפי הוראת חז"ל.

כתב הרמב"ם, אף על פי שיראה מדברי חכמי הרפואה שבידינו, לא כפי שאמרו חז"ל, אין לך אלא מה שאמרו חכמים, שנאמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכן כתב הריב"ש, שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה, על פי חכמי הרפואה שהניחו על פי מופתיהם הכוזבים. וכתב בשו"ת דעת כהן, אף אם יאמרו רופאי זמננו, שהניסיון הורה שכמה יולדות שמעו לקולם והתענו ביום הכיפורים והכל עבר בשלום, מי לידינו יתקע שלא יבואו לידי סכנה לימים הבאים, ומי יודע כמה מהן מתו ממחלות שונות שעיקר סיבתן היתה מחמת התענית, אלא שהרופאים מצאו להן סיבות אחרות באותו זמן לפי האומדנות שלהם. ולכן אסור לזלזל חס ושלום בסכנת נפשות, נגד מה שקבעו חז"ל אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם. (חזו"ע שבת ג של, שלא)

יש להבהיר שלאחר התייעצות עם רופא, פעמים שיש צורך להתייעץ עם רב, כי פעמים שהרופא אינו ירא שמים ואינו מבין באיסורי תורה ונוטה להקל בקלות, כגון בזירוז לידה, צום כיפור, הפלת העובר חלילה וכיוצא בהם.

חיוב - זכות הרופא לרפאות

מצוה על הרופא לרפאות כל חולה הבא לפניו, שנאמר (שמות כא יט): "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", ודרשו חז"ל (מסכת ברכות ס ע"א): מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.

"רשות" שניתנה לרופא לרפאות עניינה הוא: שאף על פי שמאת השם יתברך הוא נהיה חולה, ואם כן היאך ירפאהו הרופא וכביכול יעשה נגד מה שעשה הבורא? על כן אמרה תורה שלא יאמר כן, אלא מותר ומצוה על הרופא לרפאות, שכך גזרה חכמתו יתברך, וכמבואר לעיל. (הרמב"ן, הרשב"א. א מב, נ)

אסור לרופא להימנע מלטפל בחולה הבא לפניו ולשולחו לרופאים אחרים. והעושה כן, הרי הוא כאילו שופך דמים, כי לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. (א נ)

רופא אבל

רופא הנמצא בתוך שבעת ימי אבלות, והתבקש לבוא לטפל בחולה, מותר ומצוה עליו ללכת לטפל בחולה, אף שאין בו סכנה, ואפילו ישנם רופאים אחרים שיכולים לטפל בו. ומותר לו גם לקבל שכר על זה. (א נ)

שכר שבת

רופא שטיפל בשבת בחולה, רשאי ליטול שכר על זה, ואין בזה משום איסור שכר שבת, כיון שהוא שכר של מצוה. (א נא) וכמבואר בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה".

מניעת חילול שבת

אשה מעוברת שהחלה להרגיש מעט צירים בערב שבת, אם מתאפשר לה בקלות ממש ללכת לבית החולים או לשבות אצל ידידים שביתם קרוב לבית החולים, ולמנוע את הנסיעה בשבת, תבוא עליה ברכה. אולם אם נגרם לה מכך עוגמת נפש ומניעת עונג שבת, תשבות בביתה בלא שום חשש כלל ועיקר. ופשוט שאינה חייבת לשכור חדר בבית מלון סמוך. (א נב. חזו"ע שבת ג שכא)

תאורה גדולה לחולה

אם יש צורך להדליק אור בשבת בשביל לטפל בחולה שיש בו סכנה, וישנה אפשרות להדליק מנורה בעלת עוצמה נמוכה שמספיקה בשביל הטיפול בחולה, או מנורה בעלת עוצמה גבוהה יותר שתאיר יותר טוב, מותר להדליק את המנורה בעלת העוצמה הגבוהה יותר, כי הכל הדלקה אחת היא, ואין כאן תוספת בחילול שבת (א נה).

תרומת כליה

חולה כליות שיש בו חשש סכנה, וזקוק לתרומת כליה, מותר לחבר או לקרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו, ויש בזה גם מצוה גדולה שמציל את חיי חברו מסכנה, ובלבד שיעשה הכל בעצת רופאים מומחים שאין שום סכנה נשקפת לתורם הכליה. וראויה מצוה זו להגן עליו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז ע"א). (א לו)

השתלת קרום עין

הזקוק לרפואה למאור עיניו, על ידי שמוציאים קרום עין [קרנית] מאדם מת ומשתילים אותו בעינו, ויחזור לו מאור עיניו, אם ישנה אפשרות כספית, טוב לעשות כן בחוץ לארץ במקום שמצויים שם גויים, שאז יש לתלות שקרומי העין הם ממתים גויים, וגם כי הרופאים שם מומחים ומנוסים יותר, כי הם מטפלים בחולים רבים יותר מאשר בארץ ישראל. אבל אם אין לו אפשרות כספית, מותר לו להתרפאות אפילו בעיר שרובם ישראל. (שו"ת יביע אומר חלק ג יורה דעה סימן כ - כג. ד פא)

ניתוק מכשירים

גם חולה סופני שאומרים הרופאים שאין לו שום סיכוי להחלים ולחיות, חייבים הרופאים לטפל בו בכל התרופות והטיפולים, וחלילה לנתק את המכשירים כדי לקרב את קיצו ולהקל על יסוריו, שזה הוא רצח ממש. ועל קרובי המשפחה לוודא שהרופאים מזינים את החולה על ידי זונדה, ומטפלים בו כיאות. ויש להיזהר בזה מאוד, כי ישנם שמזלזלים בטיפול בחולים סופניים כאלו. (ד סט)

במסכת שבת (קנא ע"ב) אמרו: המעצים עיניו עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולך, אם אדם מניח אצבעו עליו, מיד כבה. וכן אמרו במסכת שמחות, הנוגע בגוסס, הרי זה שופך דמים. קל וחומר שהמנתק מכשירים מהחולה, הרי זה שופך דמים. (ד סט)

טוב מותו מחייו

חולה שמצטער מאוד מיסורים קשים ומרים, והרופאים התייאשו מחייו, ומבקש מאת מכריו שיתפללו עליו שימות, כי טוב מותו מחייו, אם הדבר ברור שאין לחולה שום סיכוי לחיות, רשאי להתפלל בלחש לה' יתברך: "אנא ה' חוסה נא וחמול ורחם על החולה פלוני להחיותו ולהברותו. ואם כבר נגזרה גזירה עליו, בטל נא מעליו יסוריו, והטוב בעיניך עשה". (א לט)