הרב יצחק יוסף לפרשת מטות - הלכות בין המצרים

מנהגי בין המצרים

א. הימים האלה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים "ימי בין המצרים", על שם הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). ובימים אלו ישנם כמה מנהגים על הצער של חורבן בית המקדש, ככל שמתקרבים לתשעה באב, כך מוסיפים עוד מנהגי אבלות. יש שני דברים שאנחנו נוהגים להימנע מהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ושני דברים נוספים שנוהגים בהם מראש חודש אב עד תשעה באב, ושני דברים נוספים שנוהגים בהם בשבוע שחל בו תשעה באב. החל מי"ז בתמוז נוהגים שני דברים: שלא לברך שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש, וכן שלא לשמוע כלי שיר. והחל מראש חודש אב נוהגים עוד שני דברים: שלא נושאים נשים, וכן שלא אוכלים בשר. ובשבוע שחל בו תשעה באב אסור גם לכבס ולהתרחץ, וכן אסור להסתפר.

ברכת שהחיינו

ב. הטעם שלא מברכים ברכת שהחיינו בימים אלה, לפי שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר בזמן בית שני, ונכנסו הגוים לירושלים והרגו אלפים ורבבות מעם ישראל, עד תשעה באב שבו נחרב בית המקדש, ואלו ימים קשים לישראל, ואיך יאמר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"?! המקור לדין זה הוא מדברי ספר חסידים[1] (סימן תתמ). וכן כתב הכל בו (הובא בשו"ת בנימין זאב סימן קסג). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף יז) בזו הלשון: טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש. עד כאן לשונו.

אינו מוסכם

ג. ואמנם מהרא"י (הובא בספר לקט יושר עמ' קז) – רבי ישראל איסרלן בעל תרומת הדשן – חלק על זה, והיה נוהג בעצמו לברך שהחיינו בימי בין המצרים, משום שאין מעבירין על המצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וכן הט"ז (סימן תקנא ס"ק יז) הסכים עם מהרא"י, שהרי כתב הרמ"א בהגה (שם) שאם יש לחוש שמא לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב, מותר לאכלו ולברך עליו שהחיינו בבין המצרים, כדי שלא יפסיד המצוה. ולפי טעם זה יש להתיר לברך שהחיינו בבין המצרים בכל אופן, כי יש לחוש שמא ימות ולא יספיק לברך שהחיינו. וגם הגר"א (שם) כתב להתיר מעיקר הדין לברך שהחיינו, והביא ראיה מהגמרא מסכת ברכות (נט:): מת אביו והשאיר לו ירושה[2], מברך ברוך דיין האמת, ואחר כך מברך הטוב והמטיב על הירושה, ואם הוא יורש יחידי מברך שהחיינו. למרות שמתו מוטל לפניו והוא בצער, אפילו אם אביו מת בגיל תשעים יש לו צער גדול, מכל מקום מברך שהחיינו. ואם מברך שהחיינו כאשר אביו מת עתה, כל שכן שמברך שהחיינו בבין המצרים שהיא אבלות ישנה. אולם המגן אברהם (שם ס"ק מב) כתב שמה שאין מברכים שהחיינו בבין המצרים, אין הטעם משום אבלות, שהרי אין איסור לברך שהחיינו, אלא משום שאותו הזמן הוא זמן של פורענות. ולפי דבריו יש 'להצדיק את הצדיק דמעיקרא' (לשון מושאל מהגמ' במכות ב:), ולבאר את דברי ספר חסידים ומרן השלחן ערוך, שאין להביא ראיה מברכת שהחיינו על ירושה, לברכת שהחיינו בבין המצרים. ולכן העיקר להלכה כמו שפסק מרן השלחן ערוך, שטוב להמנע ולא לברך שהחיינו בבין המצרים.

שהחיינו בשבת

ד. מכל מקום אין איסור מעיקר הדין לברך שהחיינו, אלא ממדת חסידות, שהרי לשון מרן "טוב ליזהר". ולכן בשבתות של בין המצרים שדנו הפוסקים אם מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, אין צורך להחמיר בזה, ויכול לברך, שהרי אפילו תשעה באב שחל בשבת נדחה מפני השבת, ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעת מלכותו (תענית כט:). וכן כתבו כמה מגדולי האחרונים, שאפשר לברך שהחיינו בשבת.

דעת האר"י ומעשה ממהרח"ו

ה. בדין ברכת שהחיינו בשבת של בין המצרים, אמנם רבינו האר"י ז"ל בספר שער הכוונות (דף פט ע"ב) כתב, שאין לאכול פרי חדש בבין המצרים, כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו. וכתב עוד, שיש להחמיר בזה ולא לברך שהחיינו גם בשבתות שבימי בין המצרים. אבל מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן נו) הביא מעשה רב עם מהרח"ו – רבינו חיים ויטאל – שאכל פרי חדש בבין המצרים, מכיון שהפצירו בו חכמי דורו לאכול. ואמנם הרב חיד"א מסביר שמהרח"ו לא בירך שהחיינו על הפרי, אלא אכלו בלי ברכת שהחיינו, שברכת שהחיינו אינה מעכבת, מכל מקום הוא תמה על זה, שהרי האר"י כתב שלא לאכול פרי חדש ואם כן איך מהרח"ו שמע בקולם, והלוא זה נגד דעת רבו האר"י? ותירץ החיד"א בכמה אופנים: או שמהרח"ו היה חולה והיה זקוק לפרי חדש זה, או שהיה זה בשבת, או שהפרי הזה לא היה מצוי לאחר תשעה באב. אבל אין צריך להדחק כל כך להעמיד שמהרח"ו אכל בלי לברך, שהרי כיון שהוצרך לאכול מפני חולי, או מפני שלא ימצא לו הפרי לאחר תשעה באב, מותר לו גם לברך שהחיינו. והוא הדין לתירוץ שהיה זה בשבת, אפשר שגם בירך שהחיינו, שהרי אין איסור בדבר, אלא חסידות בעלמא.

לא בכל דבר פוסקים כרבינו האר"י

ו. לא בכל דבר אנחנו תופסים כמו רבינו האר"י, כמו לגבי מי שהיה ער כל הלילה, שלפי האר"י צריך ליטול ידים, ואילו מרן השלחן ערוך (סימן ד סעיף יג) כתב שיש להסתפק אם צריך ליטול ידים, ולכן נוטלים ידים בלי ברכה. וכן לגבי הפיוטים שאומרים בימים נוראים כמו "ידי רשים", "שופט כל הארץ", האר"י לא היה אומר אותם, אבל אנחנו אומרים אותם לאחר קדיש תתקבל[3]. והוא הדין בנידון זה, שמותר לברך שהחיינו בשבתות של בין המצרים.

בדיקת תאנה

ז. אחד הפירות החדשים שמצוי בימים האלה הוא התאנה, אמנם תאנים יבשות קשה לבדוק אותן מתולעים, בט"ו בשבט היינו באים למרן זצ"ל, והוא היה אומר דברי תורה לכבוד היום, והיו פירות על השלחן, ואת התאנים מרן זצ"ל היה בודק בעצמו במשך זמן רב, לא ברפרוף, אלא בדיקה בעיון רב, ואחר כך היה נותן לנו לאכול. אבל תאנים טריות יותר קל לבדוק, יפתח את התאנה ויבדוק היטב היטב שאין שם תולעים, ויכול לאכול.

כנימות

ח. יש ספרים שהתפרסמו על הלכות תולעים, ושם אסרו גם את הכנימות שיש על הפירות כמו תפוזים וכדומה, אבל לדעת מרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן פד) אין איסור בשרצים אלא אם כן הם ריחשו על הפירות, אבל כל עוד שלא ריחשו, אינם בכלל "שרץ השורץ על הארץ".

שירים ריקודים ומחולות

ט. כאמור, החל משבעה עשר בתמוז אין לשמוע שירים בימים אלה מטעם זה, שהרי כתב המגן אברהם (סימן תקנא סק"י) שריקודים ומחולות אסורים בימים אלה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. והוא הדין שאין לשמוע כלי שיר, שהם מביאים לידי ריקודים ומחולות.

שירה בפה

י. אולם מותר לשיר בפה, וכן הלומד ומנגן בשעת לימודו בפה, אין בזה איסור, הספרדים עושים מקאמים, והאשכנזים עושים ל-ה-ל-ה-ל-ה... בספר ארחות רבינו של הסטייפלר כותב שאין לנגן אפילו בפה בבין המצרים, מי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין מותר. וכל שכן בשבת שמותר לשיר שירי שבת לכבוד שבת.

שירה ווקאלית

יא. וכן מותר לשמוע שירה ווקאלית, שעושים בפה כעין קול של כלי נגינה, שעל זה לא נהגו להחמיר.

פרקי חזנות

יב. וכן פרקי חזנות מעיקר הדין מותר לשמוע בימי בין המצרים, כי כאמור, עיקר האיסור הוא בכלי שיר שמביאים לידי ריקודים, מה שאין כן בפרקי חזנות שאין אחד שירקוד עמהם, מותר. כן כתב הגרש"ז אוירבך בהליכות שלמה (ח"ג עמ' שסא).

ראה בדוחק השעה והפרנסה

יג. וכן יש להקל למורה שמלמד מוזיקה, ורוצה ללמד בימים אלה, מכיון שכל כוונתו לצורך פרנסתו ולא לשמוח ולשמח, מותר. והוא הדין לגננת שמנגנת באקורדיון לילדי הגן, כיון שעושה כן כחלק מעבודתה, וצריכה לזה להרגיע את ילדי הגן, יש להקל.

אכילת בשר

יד. מנהגנו שלא אוכלים בשר מראש חודש אב עד לאחר עשירי באב. אבל בראש חודש עצמו אפשר לאכול בשר, וכמו שכתב החיד"א (בספר מורה באצבע אות רלג) שהמנהג לאכול בשר לכבוד ראש חודש. וכל שכן בשנה זו שיצא ראש חודש ביום ששי, שיכול לאכול בשר. אבל ממוצאי שבת פרשת מסעי אין לאכול בשר. ומכל מקום בשבת עצמה אוכל כרגיל, ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו.

נישואין

טו. וכן לא נושאים נשים מראש חודש אב, כי משנכנס אב ממעטים בשמחה. ומנהג אחינו האשכנזים שלא נושאים נשים כבר מי"ז בתמוז, וכל אחד יעשה כמנהגו.

שבוע שחל בו

טז. השנה שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אין דין "שבוע שחל בו". המקור לדין זה הוא מדברי הירושלמי מסכת תענית (פ"ד ה"ו): תשעה באב שחל להיות בשבת, שתי שבתות מותרים. והובא להלכה בפסקי הרא"ש (פרק בתרא דתענית סי' לב) והר"ן (שם ט: ד"ה ירושלמי) וכן פסקו בשבולי הלקט השלם (סימן רסד) והריטב"א בתשובה (סימן ר). ואמנם רבינו משה מקוצי בספר מצוות גדול (עשין דרבנן ג, דף רמט ע"ג) כתב שנהגו לאסור. והסביר הסמ"ק, שלא נהגו אלא בשאר ימי השבוע, מלבד יום חמישי ויום ששי שמותר לכבוד שבת. והטור והבית יוסף (סימן תקנא) הביאו את המחלוקת בזה, ומי שילמד רק בית יוסף לא ידע מה ההלכה למעשה, אבל מרן בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ד) פסק בזו הלשון: אם חל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר [לכבס ולהסתפר] בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'. עד כאן לשונו. כלומר שמרן פסק בסתם שאין דין שבוע שחל בו בשנה זו. והטעם לזה, כי תשעה באב נעקר משבת ונקבע ליום ראשון עשירי באב, שהרי אמר רבי יוחנן שאילו היה באותו דור היה קובע את התענית בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בעשירי (תענית כט.), ונמצא שכל השבוע שלפניו אינו בגדר "שבוע שחל בו". ולאחר התענית כבר אין דיני שבוע שחל בו, ונמצא שבשנה זו אין לנו דיני שבוע שחל בו, ולכן מותר לכבס, וללבוש מכובס, ולהסתפר, ולהתרחץ במים חמים וסבון כל השבוע.

הלכה כסתם

יז. אף על פי שמרן השלחן ערוך הביא את סברת המחמירים בשם "יש מי שאומר", אבל ידוע שהלכה כ"סתם", וכמו שכתב מרן החיד"א (במחזיק ברכה יו"ד סימן ט אות ב, וסימן נה אות ד), והגאון רבי יצחק עטייה בספר זרע יצחק (בקונטרס פלפלת כל שהוא סימן יד). וכן כתב בנידוננו הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן תקנא אות כז). ואיננו צריכים לחוש לסברת האוסרים, וכמו שכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צז), שמה שמרן השלחן ערוך כותב להתיר בסתם, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה, שגם הם גדולים ורבים, ויש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם.

מנהג ארץ ישראל

יח. אחינו האשכנזים מחמירים יותר. הם לא מסתפרים כבר משבעה עשר בתמוז, אבל מנהגנו להקל בזה, וכמו שכתב רבי שמואל ויטאל בשער הכוונות (דף פט ע"ג) שכן מנהג הספרדים להסתפר בימים אלה. יש חכם אחד שאמר שהמנהג שלנו לא להסתפר כל השבועות הללו, איפה זה כתוב?! אדרבה, מנהג הספרדים בארץ ישראל להקל, ואם המנהג היה במרוקו ותוניס להחמיר בזה, עם כל הכבוד למנהגם, אנחנו בארץ ישראל, וכאן נהגו להקל. וכבר הזכרנו מה שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב), שכאשר באו תושבים חדשים לעיר, דינם כתושבי העיר, ואפילו אם התרבו אחר כך, קמא קמא בטיל, ולכן גם הם יכולים להקל בזה. ואמנם בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קלג) – מלפני כ-300 שנה – חולק על מרן בזה, וסובר שכל קהל ימשיכו במנהגו, ועל זה סומכים אחינו האשכנזים שממשיכים במנהגם גם בארץ, אבל הספרדים צריכים לנהוג כדעת מרן, ומאי חזית לנהוג כהפנים מאירות ולא לשמוע למרן?!

אפילו נגד 1,000 פוסקים

יט. כמה מרן זצ"ל מסר נפשו על הדבר הזה, שיעשו כולם אגודה אחת כדעת מרן הבית יוסף, ואם כל עדה תמשיך כמנהגה בחו"ל, תימנים, מרוקאים, תוניסאים, עירקים, מי ינהג כדעת מרן? הפרסים?!... בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"ב סי' כ) – היה רב בפאס לפני כ-200 שנה – כותב שקבלנו הוראות מרן אפילו נגד 1,000 פוסקים! וכעין זה כתב רבינו יוסף חיים (בשו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סימן ז) שקבלנו הוראות מרן אפילו נגד 100 אחרונים. יש חכם אחד שאמר, שמי שאומר דבר כזה הוא צריך טיפול פסיכיאטרי. וכי הרב של פאס צריך טיפול פסיכיאטרי ח"ו?!

אין לזלזל במרן ח"ו

כ. עלינו ליזהר שלא להורות נגד מרן השלחן ערוך, וכמו שכתב הרב חיד"א (בשם הגדולים מערכת ט אות יב, ובספר דברים אחדים דכ"ו ע"ב), שספרדי המיקל נגד דעת מרן חייב לעשות תשובה וכפרה. ואפילו להורות להחמיר נגד דעת מרן אין לנו רשות, וכמו שכתב בשו"ת חקרי לב (מהדורא בתרא דף קפ סוף ע"ג). רבי דוד שלוש בספרו חמדה גנוזה (שאלה כג אות סא) מקשה, מדוע זה כל כך חמור? אבל דבר זה מובן לפי מה שכתב בשו"ת מהר"י פראג'י[4] (סימן נט, דנ"ד רע"א) – היה אב"ד במצרים לפני כ-300 שנה – שמי שמחמיר נגד מרא דאתרא, הרי הוא כמזלזל בכבוד רבותיו, כאילו המרא דאתרא אינו ירא שמים כל כך, כאילו הוא מרבני צוהר ח"ו... ומרן השלחן ערוך דינו כמרא דאתרא, והמורה להחמיר כנגדו הרי הוא כמזלזל בכבוד רבותיו.

ממרן עד מרן

כא. אמר לי פעם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל – לא שמעתי 'מכלי שני שלא מבשל' אלא 'מכלי ראשון' פה אל פה – אם לא אביך, תורת מרן הבית יוסף היתה משתכחת, חלק היו נוהגים כפי האשכנזים, וחלק כמנהג מרוקו ותוניס, וחלק כדעת הבן איש חי. עד לפני 100 שנה כולם היו נוהגים בארץ כדעת מרן, עד שבאו תלמידי הבן איש חי עם הסידורים והמנהגים שלהם, והמון העם התחילו ללכת אחריהם. אנחנו צריכים להשתדל לעשות הכל כדעת מרן.

מעט זיפים

כב. ולכן למעשה אין לנו אלא כמו שפסק מרן, שמותר להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב, ובשנה זו מותר להסתפר ולהתגלח עד ערב שבת חזון. ומכל מקום כדאי שלא להתגלח בערב שבת חזון, כדי שיכנס לתשעה באב כשהוא מנוול עם קצת זיפים.

ספרדי בישיבה אשכנזית

כג. גם בחורי ישיבות ספרדים יכולים להסתפר לאחר י"ז בתמוז, בפרט אם הם לומדים בישיבות ספרדיות כמו חזון עובדיה ואהל יוסף ופורת יוסף וכיוצא בהן, ואינם צריכים להחמיר בזה. ואם הם לומדים בישיבות אשכנזיות, הגם שמעיקר הדין מותר להם להסתפר ולהתגלח, ואין בזה איסור משום "לא תתגודדו", מכל מקום אם רוצים שלא להתגלח כדי שלא להראות משונה כמו חתן בין אבלים, תבוא עליהם ברכה, ויאמרו שנוהגים כן "בלי נדר".

רחיצה

כד. האשכנזים מחמירים גם לענין רחיצה, ואינם מתרחצים מראש חודש אב. אבל גם הם יכולים להקל להתרחץ במים קרים, בפרט אותם שגרים במקומות החמים כמו בבני ברק. ויש בזה גם כבוד הבריות, אם לא יתרחץ, לא יהיה אפשר אפילו להתפלל בארבע אמותיו. ובשו"ת תרומת הדשן (סימן קנ) העיד, שהיו רוחצים בנהרות מראש חדש ולא מיחו בידם, והמחמיר תבוא עליו ברכה. כלומר שמעיקר הדין יש להקל בצונן. ומה שכתב להחמיר גם בצונן זהו דוקא בארצות אירופה שהאויר שם לא חם כמו בארץ, ואפשר להם שלא להתרחץ.

ים ובריכה

כה. על כן להלכה יש להתיר בין לספרדים ובין לאשכנזים לרחוץ בים או בבריכה. ומכל מקום צריכים זהירות יתירה, כיון שימים אלו הם ימים של פורענות, ולצערנו שמענו בזמן האחרון על כמה אסונות שקרו על ידי טביעה בים או בבריכה. ולכן יזהרו מאוד לא ללכת לחוף שאין שם מציל, פעמים שאפילו מי שיודע לשחות, לפעמים נכנס בים הכנרת ולפתע נופל באיזה בור ומהבלבול עלול לטבוע ח"ו, ולכן יותר טוב לא ללכת בימים אלה לים מצד הסכנה.

אל תחטאו בילד

כו. וכן יש ליזהר בשאר ענינים של סכנה, כגון מי שיוצא מהמכונית, יבדוק שלא שכח שם איזה ילד קטן. צריכים לעורר את הצבור על הדברים האלו, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". החיים של האדם חשובים, כל עוד האדם חי, יכול להספיק לעסוק בתורה ובמצוות, ואת כל זה עלול לאבד ברגע ח"ו.

הגומל

כז. ומאחר שהנכנס לשחות בים הרי הוא נכנס למקום סכנה, על כן לאחר שיוצא משם, צריך לברך הגומל בפני עשרה.

תפלין על החוף

כח. לפני 40 שנה היו חסידי חב"ד הולכים גם לחוף ים [נפרד] לזכות את הרבים בהנחת תפלין, אמנם היו אנשים עם בגד ים בלי חולצה, אבל זה עדיף שיניחו תפלין, ולא יהיו בגדר "קרקפתא דלא מנח תפלין" (ראש השנה יז.), העיקר שהערוה מכוסה, ואין לבו רואה את הערוה.

דיין האמת

כט. הזכרנו בתוך הדברים, שמי שמת לו מת מברך ברכת דיין האמת. כדאי שאדם ידע את ההלכות הללו, שידע כיצד לנהוג, סוף בהמה לשחיטה, וסוף אדם למיתה (ברכות יז.). טוב לברך ברכת דיין האמת ולקרוע מיד כששומע את הבשורה על מיתת אחד משבעה קרובים, אביו או אמו, בנו או בתו, אחיו או אחותו, וכן על אשתו. יש שנוהגים לקרוע רק לאחר הלוויה, אבל יותר טוב לברך ולקרוע מיד, ויבוא ללוויה עם נעלי בד או גומי.

יציאת נשמתו של מרן זיע"א

ל. כאשר מרן זצ"ל נפטר היינו שם בשעת יציאת הנשמה, יחד עם רבנים גדולים ומקובלים, כולנו בכינו וצעקנו בשעת יציאת הנשמה של גדול הדורות, ומיד לאחר מכן בירכנו – יחד עם כל מי שהיה שם – ברכת דיין האמת וקרענו קריעה.

קריעה בשעת יציאת נשמה

לא. מעיקר הדין כל מי שנמצא בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל, צריך לקרוע. אלא שנהגו שלא לקרוע, כי חששו שלא יהיה מי שיסכים לשהות על יד החולה בשעותיו האחרונות, כדי שלא יצטרך לקרוע בשעת יציאת נשמה, חבל לו על החולצה היקרה שלו. אבל מי שרוצה להחמיר ולקרוע, אדרבה, תבוא עליו ברכה.

ברכת דיין האמת לא תלויה בקריעה

לב. בדרך כלל ברכת דיין האמת היא סמוכה לקריעה, אבל לפי הדין אינה קשורה לקריעה, אלא היא מצוה בפני עצמה. ולכן אם יש אבלים רחוקים מהתורה שאינם רוצים לקרוע[5], צריך לומר להם שלכל הפחות יברכו ברכת דיין האמת. וכן אם יש נשים עירקיות שממשיכות את מנהגן שנשים לא קורעות, לכל הפחות יברכו ברכת דיין האמת.

מנהג פסול

לג. יש להדגיש, שמנהג זה שנהגו בעירק שנשים לא קורעות, הוא מנהג לא נכון לפי ההלכה, ומצוה לבטלו. הזכרנו בעבר מה שכתב רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' כז), בענין אשה שאמרו לה שמת אחיה בעיר בצרא, וצווחה ובכתה הרבה וטפחה על פניה עד שהיתה קרובה להתעלף מרוב צער, אך לא עשתה קריעה, כי בבגדאד אין הנשים נוהגות לעשות קריעה, ובראותם כי צר לה מאד אמרו לה לאחר כשעתיים שהשמועה שקר, והיא לא האמינה לדבריהם האחרונים, ואז היתה בכפר, ולאחר ארבעה ימים הגיעה לבגדאד ואז נודע לה שהשמועה היתה אמת, יכולה להצטרף לאבלים כיון שגם היא כבר התחילה להתאבל עליו, אף על פי שלא קרעה. אמנם הרב פעלים לא כותב להצדיק את המנהג הזה שנשים לא קורעות, אבל מרן זצ"ל מעיר עליו, מדוע הוא מביא בשתיקה מנהג כזה שמנוגד להלכה. מנהג זה הוא נגד הגמרא והשלחן ערוך, אין שום פוסק שפוטר את הנשים מקריעה. לפני 40 שנה – נודע למרן זצ"ל, על חכם אחד עירקי שהיה מורה בירושלים לנשים שלא לקרוע, והסתמך על אותו המנהג שמוזכר ברב פעלים. ומרן כתב בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן לב) לדחות את דבריו, וכתב עליו בלשון חריפה, שאם יתעקש אותו חכם וימשיך להורות כן, צריך לגעור בו בנזיפה ומחינן לה במרזפתא דנפחא – אתן לו ברזל על הראש שלו – עד שיודה על האמת. כמובן בדרך גוזמא בעלמא... ואם חששו מצד צניעות, תיכנס בחדר צדדי ותקרע את הבגד ותסגור אותו בסיכת בטחון. בלאו הכי קורעים את הבגד החיצון ולא את הפנימי, ואין חשש של צניעות.

מעשה רב

לד. פעם הלכתי לנחם בבית אבלים של עירקים, וחשדתי אולי הנשים לא קרעו, לאחר שניחמתי ועמדתי לצאת, שאלתי אם הנשים קרעו, ואמרו לי שלא קרעו, נכנסתי ל'חצר בית הנשים' והזהרתי אותם, כי אמרו בגמרא (מועד קטן כד.) שמי שחייב לקרוע על מתו ולא קרע חייב מיתה, הם נבהלו והסכימו לקרוע, יצאתי משם והמתנתי שיודיעו לי שהנשים קרעו, והלכתי.

סדר היום בתשעה באב

לה. בתשעה באב זו ההזדמנות ללמוד הלכות אבלות. כשהיינו חוזרים עם מרן זצ"ל מבית הכנסת בליל תשעה באב, היינו יושבים על שמיכות ולומדים מסכת מועד קטן פרק שלישי, את הסוגיות של הלכות אבלות. וגם למחרת ביום תשעה באב כשהיינו מסיימים תפלת שחרית, מגילת איכה, הקינות ואיוב, לא היינו הולכים לישון, אלא יושבים על הארץ ולומדים הלכות אבלות. כי יש כמה דברים שאנשים לא יודעים אותם.

מה קורעים

לו. לאחרונה הייתי בלוויה וראיתי שקרעו להם גם את הטלית קטן, אבל לפי הדין אין צורך לקרוע את הטלית קטן, ודי לקרוע את החולצה. אחינו האשכנזים קורעים גם את החליפה והפראק, אבל למנהגנו אין צורך לקרוע חליפה ופראק שהוא בגד לכבוד.

שלא על מנת לקיים

לז. כשאדם לומד הלכות אבלות, יחשוב לעצמו שהוא לומד כדי להיות בקי בהלכה, ולא כדי לקיים את ההלכות הללו ח"ו, אלא כדי שאם ישאלוהו ידע מה לענות. היה פעם שמת מישהו בשבת, ובבית הכנסת התווכחו אם צריך לשפוך את המים שבשכונת המת, כי אלו מים שמלאך המות רוחץ בהם את סכינו. אמרתי להם: בשבת לא שופכים את המים. אמרו לי איפה זה כתוב? עניתי להם: תראו בילקוט יוסף (אבלות עמ' צט)...

נצחת את מלאך המות

לח. בשנת תשמ"ז, תשמ"ח, כתבנו את ילקוט יוסף על הלכות אבלות, זה היה לאחר הפטירה של הסבא רבי יעקב זצ"ל, כי ראיתי שהצבור לא יודעים את ההלכות הללו. וכאשר חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שמע ממני שאני כותב על הלכות אבלות, התפלא איך אני לא חושש, שהרי החתם סופר (חיו"ד סימן שמו) נשאל מרבי עקיבא איגר שאלות בהלכות אבלות, ונבהל, ואכן נעשה אבל על אמו. אבל מרן זצ"ל אמר לי: תאמר שאתה לא מקפיד, ומי שלא מקפיד אין לו לחוש. וכשהבאתי את הספר לחכם בן ציון אמר לי: נצחת את מלאך המות...

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן