הלכות שבת: הדלקת נרות

[א] ואם האשה מדליקה גם את נרות החנוכה, וכגון שאין הבעל נמצא בבית וכדו', עי' בהליכות מועד חנוכה (מהדורה קמא עמוד כ"ג) מה שכתבנו בזה. 

[ב] אך באשה, בנות אשכנז מקבלות שבת בהדלקה (אא"כ עשתה תנאי אפילו בלב, ואין להתנות כי אם לצורך), ואף בנות ספרד ראוי שתקבלנה שבת בהדלקה - יעוי' בהליכות שבת ח"א עמוד ה' ובמה שכתבנו בזה בתשובות להערות הראשון לציון שליט"א אות א'.

[ג] כן כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן ל"ה אות ח', למרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן כ'). ונחשב כסמוך לחשיכה כיון שכך הוא מנהג רבים מבני העיר וניכר שנעשית ההדלקה לכבוד שבת.

[ד] ודרך אגב, כיום ישנם מניינים של בני אשכנז שמתפללים ערבית שעה ורבע קודם השקיעה (כדעת הגר"א), ובני ספרד צריכים ליזהר שלא להתפלל שם, כיון שזהו נגד פסק השו"ע, וגם בני אשכנז צריכים להקפיד בזה לכתחילה כמבואר במשנ"ב (סימן רל"ג סק"י).

[ה] ואם רוצה להדליק נרות שבת חמישים דקות קודם השקיעה וללכת לישון עד הקידוש, יכולה לעשות זאת ובתנאי שתקבל שבת בהדלקה.

[ו] אולם אין לחמם את קצה התחתון של הנר השני על ידי נר הראשון כדי להדביקו, שאע"פ ששני הנרות לכבוד שבת, מ"מ יש בזה משום ביזוי מצוה ואסור (שש"כ פמ"ג הערה קפ"ז בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל), דלא התירו אלא  דווקא להאיר ממנו נרות שבת נוספים ולא לעשות בו שימושים אחרים.  ומטעם זה אין לחמם את ידיו בנרות שבת, וכן אין לחמם פיתות על זכוכית האקווריום בו דולקות נרות שבת, משום ביזוי מצוה. וע"ע במה שכתבנו בעניין זה בהליכות מועד חנוכה (מהדורה קמא עמודים מ"ח - מ"ט).

[ז] ואף שהיא עצמה אסורה בעשיית מלאכה, וכל מלאכה שאסור לאדם לעשותה בשבת אסור לו אף לדבר עליה משום 'ודבר דבר', מ"מ כתב השו"ע הרב (קובץ אחרון סק"ח) שכיון שלאחרים הדבר מותר, אין זה נחשב כמתעסק בדבר שאסור לעשותו וממילא לא חל איסור ודבר דבר, משא"כ בישראל האומר לנכרי לעשות לו מלאכה לאחר השבת, דאף שהנכרי עצמו אינו אסור בעשיית מלאכה, מ"מ כשעושה אותה עבור ישראל הרי שעצם המלאכה אסורה (שהרי כעת שבת לכל היהודים בארץ הזאת), וכשאומר לו היהודי לעשותה למחר הרי שמתעסק בדבר האסור, וחל עליו איסור ודבר דבר (שו"ע הרב שם). וע"ע בבית יוסף שם במה שביאר בהבנת הענין, במג"א ובט"ז ובמשנ"ב ס"ק ס"ד ואכמ"ל. מיהו כל זמן שיש עדיין יהודים שלא קיבלו שבת במקום זה ומותרים במלאכה, כשם שמותר לומר להם לעשות מלאכה אף שלא לצורך מצוה, הוא הדין וק"ו שמותר לומר לגוי, וכן מוכח ברמ"א בסימן רס"א סוף סעיף א' ובמשנ"ב שם ס"ק י"ז.

[ח] וכל שכן במוצאי שבת אם מאחר להתפלל שיכול לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו, שהרי בכל רגע יכול להבדיל בעצמו ולעשות מלאכתו (רמ"א ומשנ"ב שם). 

מי שמחמיר להוציא שבת כשיטת רבינו תם יכול לומר לחבירו שמוציא שבת כשיטת הגאונים לעשות לו מלאכה כגון להדליק את הבויילר או להכין קפה וכדו', ואין בזה איסור אמירה, כיון שחבירו כבר הוציא את השבת, ולשיטתו אין חיוב מן הדין בהוצאת שבת כשיטת רבינו תם אלא רק חומרא חשובה. ואם סובר כשיטת רבינו תם מן הדין כגון חסידי סאטמר וצאנז אסור לומר לחבירו שמוציא שבת כשיטת הגאונים לעשות לו מלאכה, כיון שלשיטתו גם חבירו חייב לנהוג כשיטת רבינו תם (על פי הברכי יוסף המובא בשערי תשובה סוף סימן תקי"א). וע"ע במה שכתבנו בעניין זה בהליכות שבת ח"א עמוד תל"ז ובהליכות מועד יום טוב מהדורה קמא - דיני יום טוב שחל לאחר השבת סעיף א'. 

[ט] ולכן על כל אדם להסביר לאשתו שבערב שבת או יום טוב כשמדליקה את הנרות צריכה להיזהר שלא לסלק את היד מהפתילה עד שתידלק רוב הפתילה היוצאת מן השמן, וכן בהדלקת נרות חנוכה צריך האיש להיזהר בזה, וע"ע בהליכות מועד חנוכה (מהדורה קמא עמ' י' - י"א). ועצם דינו של הבן איש חי שאינה יוצאת אף בדיעבד הוא חידוש גדול, ובשאלתות דרב אחאי (פרשת תצוה סימן ס"ב, הובא בחזו"ע שבת א' עמוד רי"א) מובא שטעם הדלקת רוב הפתילה היוצאת מן השמן מחשש שאם לא תעשה כן לא ימשך השמן אחר הפתילה ויכבה הנר, ויתבטלו מעונג שבת. ומשמע שבדיעבד אם בכל זאת דלק הנר, יצאה ידי חובה, על אף שלא הדליקה את רוב הפתילה היוצאת מן השמן.

[י] וכשם שמצינו לעניין ברכת יוצר המאורות שהסומא אע"פ שלא ראה מאורות מימיו, מברך ברכה זו בשם ומלכות, לפי שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים ומורים לו את הדרך אשר ילך בה (שו"ע סימן ס"ט ס"ב). ואף אם האשה הסומא נמצאת לבדה בביתה ואין שם אנשים אחרים היכולים ליהנות מהאור ולעזור לה, יכולה להדליק בברכה, לפי שעדיין יש לה הנאה שאחרים יכולים להיכנס לביתה ולעזור לה (מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל הובא בשש"כ פמ"ג הערה נ"ג)

[יא] ושונה דינה מכל אשה שיכולה מעיקר הדין להדליק נרות שבת בברכה אף שאור החשמל דולק (לפי שהוא מנהג חשוב ויש בו משום שמחה יתירה, כפי שביארנו בהליכות שבת ח"א עמוד י"א), כיון שאין הסומא נהנית מנרות השבת אלא רק בזה שאחרים יכולים לסייע לה לאור הנר, וכשאור החשמל דלוק אין לה עוד צורך בנרות השבת, ואינה שמחה בהם כלל. ואף שאחר שהודלק החשמל אינה זקוקה כלל לנר, מ"מ בשעת ברכה היתה זקוקה לו, ועוד והוא העיקר דברכתה קאי גם על החשמל.

[יב] אדם הראשון נקרא "נרו של עולם" (אור העולם), לפי שהאיר את העולם בעצם קיומו. ובמחצית השקל (סק"ז) ביאר הטעם שנקרא נרו של עולם לפי שהנשמה נקראת נר, וכמו שנאמר (משלי כ, כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, וכל הנשמות שבכל הדורות היו תלויים באדם הראשון. וחווה "כבתה נרו של עולם" במה שהחטיאה את אדם הראשון בחטא עץ הדעת ובכך החשיכה את נשמתו הקרויה נר.

[יג] ואע"ג שחטא חווה היה לפני למעלה מ-5,700 שנה, מ"מ עדיין לא נשלם תיקונו עד סוף כל הדורות. ובכך שהאשה מדלקת נרות שבת מתקנת במעט את אותו החטא.

[יד] ורמז מצאו לכך בלשון המשנה (שבת פ"ב מ"ו) "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר", שינה התנא לשונו וכתב ב'הדלקת הנר' ולא כתב ב'נר' סתם (כמו שכתב ב'חלה' סתם ולא כתב ב'הפרשת חלה'), לפי שרצה לרמוז בזה שרק מצות ההדלקה מוטלת על האשה אולם התיקון מוטל על הבעל (תוספות רבי עקיבא איגר על המשנה שם).

[טו] לפי שעוסקות בצרכי הבית, וגם הטעם השני שכיבתה אורו של עולם יתכן ושייך אצלה אף שאינה נשואה (שבות יצחק - דיני נר שבת פי"א אות ה' בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל).  

[טז] דהמצוה מוטלת עליו ומצוה בו יותר מבשלוחו ויתכן דעדיף מהטעמים הנ"ל, וכשאשתו בבית היא קודמת משום אשתו כגופו ואינו מדין שליחות (עי' חוט שני ח"ד פפ"ג סק"ח).

וכשההורים לא בבית הבת הגדולה תדליק דשייך בה הטעמים הנ"ל, ואם הבת פחות מגיל מצוות, ידליק הבן שמעל גיל מצוות דלא אתי תרי דרבנן ומוציא חד דרבנן (סימן תרע"ה ס"ג ובמשנ"ב שם ס"ק י"ג).

[יז] ולעניין אם צריך לקבל מפתח לחדר כדי להיחשב חדר "פרטי", יעוי' בהליכות שבת ח"א עמוד ז'.

[יח] והוא הדין בכל זה בילדים רווקים המתארחים אצל דודים וכדו' דאם מדליקים בביתם אינם צריכים להדליק או להשתתף, אך אם הוריהם לא בביתם צריכים להדליק ולהשתתף. ואם שוכרים כמה בחורים רווקים צימר וכדו' לשבת צריכים להדליק אף שמדליקים עליהם בביתם, מדין חובת ביתא, על כן ישתתפו כולם ואחד ידליק עם ברכה ויוציא את כולם ידי חובה. ולכן הנוסעים לאומן לר"ה חל על כל אחד חובת הדלקה אף שאשתו מדליקה בביתו וצריכים להשתתף כנ"ל (סימן רס"ג סק"ל במשנ"ב).

[יט] והוא הדין בזה לזוגות צעירים המתארחים בשבת בבית הוריהם וחוזרים לישון בביתם, והאשה מדליקה נרות שבת בביתם, ובינתיים נהנית מהנרות ורק אח"כ הולכים לבית הוריהם, שדי בזה מעיקר הדין וגם אם לא דלקו הנרות מאוחר בלילה עד שחזרו אין ברכתם לבטלה. ובמקום אחר הארכנו בזה יותר ועוד חזון למועד.

[כ] ואין להקשות מהמובא בשו"ע (סימן ל' סעיף ג') ביוצא לדרך בהשכמה ועדיין לא הגיע זמן תפילין וקשה לו להניחם אח"כ, יניחם קודם יציאתו וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך, דשאני מצות תפילין שהיא מצוה בגופו בכל רגע ורגע שהתפילין מונחות עליו, ולכן יכול למשמש ולברך בכל עת, כיון שהברכה באה על המצוה שמכאן והלאה. משא"כ בהדלקת נרות שבת, בהם מעשה המצוה הוא בהדלקה, ותכלית המצוה שהנרות יאירו, ולכן אין לברך לאחר ההדלקה, דאין זה "עובר לעשייתן", הואיל ומעשה המצוה הסתיים. וע"ע בעניין זה בהליכות שבת ח"א עמוד י"ד. וכך הכרעת החזו"ע (שבת א' עמוד קע"ב) דאם לא בירכה לפני ההדלקה לא תברך אחרי, אך הכרעת הבה"ל (סימן רס"ג ס"ג ד"ה כשידליק) וכה"ח (אות ל"ו) כהמג"א והא"ר דאם שכחה לברך בזמן ההדלקה יכולה לברך אף חצי שעה ויותר אחר ההדלקה כל זמן שהוא שעת היתר עבורה להדליק, דשייך עדיין לומר 'וציונו להדליק', ואין בזה חשש של עובר לעשייתן היות והמצוה מתמשכת כל זמן שהנרות דולקים ומאירים דזו עיקר התקנה שיאירו הנרות. וע"ע באור לציון ח"ב פי"ח תשובה ג'.

[כא] ולזרוק את הגפרור אסור, לפי שנחשב כיבוי בידיים האסור ביום טוב, אלא תניחנו בנחת שיכבה מאליו (שש"כ פי"ג סי"ט). וכן אין להדליק הנרות במצית לפי שבשחרור הלחצן גורמת לכיבוי. ואשה מבנות ספרד שנוהגת כמנהג בנות אשכנז לברך אחר ההדלקה, ורוצה לשנות את מנהגה ולברך קודם ההדלקה, אינה צריכה לעשות התרת נדרים, וכפי שכתבנו בהליכות שבת ח"א עמודים י"ז - י"ח.

[כב] ואף שאינו מכוין לכיבוי מ"מ הוא פסיק רישיה שיכבו (סימן רע"ז ס"א בשו"ע), ואף למאן דאמר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר, הכא אסור לפי שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוי שבות חמור, ולכן אסור לדרוך על נמלים בדרך הילוכו אם ודאי תמות אחת מהם, והסיבה שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי שבות חמור עי' בבה"ל בסימן רע"ח ד"ה מותר, בסופו. ומהטעמים הנזכרים שם מוכח שאין חילוק במלאכה שאין צריכה לגופה שהוא שבות חמור בין כיבוי אש לשאר מלאכות, וכן יש להוכיח מהשו"ע בסימן שי"א ס"ב עי"ש.