"ברוך שלא עשני גויה" הביא אותי לסף דמעות

לחלקים הקודמים של הטור הקליקו כאן

הרגשתי שנעשה לי דווקא, כי אחרת  איך אפשר להסביר שכל הזדמנות שנקרית בדרכי כדי להתגייר אף פעם לא באה בקלות והולכת בצורה חלקה? תמיד מתעוררות בעיות חדשות.

בשלב הזה הבעיה שניצבה בפני הייתה לא פשוטה. התחלתי תואר, שילמתי כספים רבים, נרשמתי לקורסים והייתה לי מערכת שעות. מצד שני, נפתחה בפני הזדמנות חדשה ונוספת להתגייר, אבל כדי להתחיל את זה עכשיו, עלי לעצור את לימודי התואר באמצע, ובכך ליצור בעיה בהמשך הלימודים, מאחר שמערכת השעות של קורס הגיור חפפה לזו של התואר.

הפסקת הלימודים באמצע הייתה פוגעת בשרשרת הקורסים אותם הייתי צריכה לקחת. אם הייתי מפסיקה – לא הייתי מצליחה לעמוד בעומס של השלמת הפערים הלימודיים. דרישות קורס הגיור דרשו הגעה לכל המפגשים, וכמו כן גם חלק מהקורסים בתואר, דבר שלא יכל להשתלב יחד כלל.

כאן עמדתי בבעיה. הייתי צריכה להגיע לידי החלטה, לא ידעתי מה לעשות במצב הזה. הייתי בסמסטר הראשון ללימודי, פחדתי מהתואר ובעקבות כך לא יכולתי להרשות לעצמי לזלזל בלימודים. עבדתי המון כדי לשלם את שכר הלימוד. לאמא שלי היה חשוב מאד שאצליח ולא רציתי לאכזב אותה. פחדתי שאם אפסיק את הלימודים עכשיו, ייווצר לי עומס בהשלמת קורסים שאני לא אצליח לעמוד בו. החשש הגדול היה שזה יגרום לאוניברסיטה להפסיק לי את לימודי ההנדסה.

במצב הלא פשוט הזה פחדתי לקחת סיכונים כאלה גדולים. נתתי לטרדות העולם הזה להשפיע לי על החלטותיי. הייתי היחידה במערכה, לא היה לי צד אובייקטיבי להתייעץ עמו בנושא, שכן אמא שלי לא תבין את הלהט שלי בתהליך הגיור ועבורה הלימודים יהיו מעל הכל, במיוחד אם זה אומר שלא לקחת סיכונים בענייני הלימודים האקדמיים.

אז לא עמדתי בלחץ, ובחרתי... בחרתי בלימודים.

לא, לרגע לא חשבתי שהגיור לא חשוב. להיפך, הוא היה התכלית האמיתית עבורי. התואר היה דבר שאני "חייבת" לעשות, והרגשתי שזה נכפה עלי, ולא מרצון. אבל תהליך הגיור היה בדיוק ההפך – רציתי להתמסר אליו באופן מלא.

עקב כל הלחצים והפחדים, הגעתי להחלטה שאני בוחרת בלימודים, אך זאת מתוך הסיבה העיקרית שהרגיעה אותי – אוכל להיכנס למחזור הגיור הבא, שייערך בעוד כמה חודשים. סוף סוף, כשתהליך הגיור קרוב אלי, אוכל להגיע אליו בצורה מתוכננת מראש, וכך גם להצליח להתאים את מערכת הלימודים בתואר בהתאם לקורס הגיור.

כשעיכלתי בלבי את ההחלטה הזאת הייתי בטוחה שההזדמנות שהגיעה אלי כעת לא הייתה אופציה חד פעמית, ובעוד כמה חודשים יפתח המחזור הבא. לכן בשלב הזה רציתי לייצב את עצמי בדבר אחד, להתרכז בלימודים בסמסטר הראשון ללימודים כדי לפתוח את התואר ללא תקלות.

המשכתי בלימודים כרגיל. המקצוע שבחרתי לעצמי לא היה קל, בלשון המעטה. הלימודים דרשו ממני שעות רבות של תרגול, למידה וחזרה על החומר. היום שלי היה צריך להסתובב רק סביב הלימודים, מהבוקר עד הלילה, וזה פשוט גרם לי להרגיש ריקנות.

כל יום חזר על עצמו והרגשתי שאני מאבדת את עצמי בתוך השגרה הזאת, ולא מצליחה לראות איך אני מממשת את עצמי באמת בתוך המקצוע.

באחד הלילות, לפני השינה, אחרי יום לימודים ארוך, נזכרתי בזיכרון טוב מן העבר – פעם, כשהייתי בחטיבה, יצאו כמה פעמים בודדות בהן יצא לחברות ולי להגיד ביחד קריאת שמע שעל המיטה לפני שינה. בנוסף הייתי מקפידה כל לילה על קריאת שמע כאשר הייתי בקורס הגיור. המצווה הזאת נחקקה בזיכרון נעים מאד עבורי. זה נתן הרגשה של מעשה טוב לפני השינה, ובהחלט גרם לשינה מתוקה ונעימה יותר.

אז באותו הלילה, כשנזכרתי באותם זמנים בהם הייתי אומרת קריאת שמע - החלטתי לקבל על עצמי להגיד קריאת שמע לפני השינה בלילות, ומשם בכל לילה הייתי עושה תשובה וחשבון נפש עם עצמי.

בזכות הקבלה הזאת, דברים רבים התחילו להתגלגל.

עברתי לגור לבד בדירה ביישוב שקרוב למוסד הלימודים, ומאותו הרגע שנכנסתי החלטתי שכאן הבית יתנהל בצורה יהודית לפי ההלכה – המטבח יהיה כשר, הכלים יהיו מופרדים וגם אדאג לספוג ניקוי נפרד לבשרי ולחלבי. לכן כל דבר קניתי פעמיים.

לא הפסקתי לראות שיעורי תורה בהידברות

מאותו זמן נדלק הניצוץ היהודי שבי שוב, ופשוט לא הפסקתי לראות שיעורי תורה ביוטיוב ובהידברות (הרב יגאל כהן, הרב יצחק פנגר, הרב אליהו עמר וכו'), ולאט לאט חיי השתנו מקצה לקצה.

בכל פעם שלמדתי משהו חדש נכספתי ללמוד עוד ועוד... הייתי פשוט צמאה לכל דבר שקשור ליהדות, משהו בנשמה לא נתן לי מנוח.

מכאן התחלתי לקבל על עצמי לעשות נטילת ידיים בבוקר, להגיד מודה אני, ברכות השחר – ככה בכל יום.

אחת הברכות בברכות השחר אותה לא יכולתי לברך (ברוך שלא עשני גויה) תמיד גרמה לי להיות על סף דמעות ותמיד הזכירה לי שאני לא יהודייה, אך זה לא גרם להפסיק את שגרת היום אותה קיבלתי על עצמי.

התחלתי לשמור שבתות בהדרגה, ובכל שבת לשמור איסור נוסף. כך משבת לשבת זה הפך לשבת יהודית יותר ויותר. אך הבעיה שעצרה אותי מלשמור שבת מלאה כהלכה הייתה שלא הייתי יהודייה.

משגרת לימודים עמוסה וריקנית פתאום נכנסה לי משמעות. החיים הפכו להיות מוארים יותר, וסוף סוף הנשמה קיבלה את המזון הרוחני שלה, אחרי המון זמן.

חיפשתי אחרי שיעורי תורה קרובים למקום מגורי. שיעור התורה הכי קרוב למקום מגורי היה במרחק 15 דק' נסיעה, בעיר אחרת, אך בכל זאת החלטתי ללכת. כך התחלתי לעלות לאט לאט במדרגות של סדר היום היהודי. נרשמתי בהמשך לארגון "ענפים" של הרב יגאל כהן, והייתה לי חברותא טלפונית מבני ברק שהייתי מדברת איתה כל שבוע.

מאחר שאני הייתי טיפוס שאוהב לקרוא המון ספרים, התחלתי לקנות המון ספרי יהדות מכל מגוון הנושאים השונים. אחד הספרים אותו קניתי היה ספר הלכות עבור האישה, וכיצד היא צריכה להתנהג לפי הלכה. התחלתי ממש להתעמק בהלכות וכל הלכה שלמדתי – קיימתי. הרגשתי שאם אני יודעת שצריך, אני לא יכולה להתעלם.

התחלתי להתלבש בצניעות – חצאיות אחרי הברך וחולצות עד המרפק, ותמיד עם גרביון.

התנהגתי כמו דתייה ונראיתי דתייה, היה לי סדר יום דתי – אבל בסופו של יום, לא הייתי יהודייה. אף אחד לא ידע זאת. אף אחד בסביבה לא שיער או ידע מי אני באמת. חשבו שאני פשוט עוד אחת שחוזרת בתשובה. כך בעצם הייתי צריכה להתמודד עם המצב הזה לבד בתוך עצמי.

את השבתות שלי הייתי מעבירה לבד. בתחילה לא הייתי הולכת לבית הכנסת, אלא הייתי מדליקה נרות ומקדשת לעצמי, מכינה סעודת שבת מפוארת לעצמי, וכך מעבירה את השבת בבית לבד, בקריאת ספרים שונים ועלונים יהודיים.

מכאן והלאה החלטתי להקריב מעצמי יותר עבור אלוקים. השתדלתי יותר ויותר לבטל את רצוני מול רצון ה' יתברך. הרצון שלי להיות יהודייה גבר מיום ליום. לא הפסקתי להתפלל עבור זה, אוי, כמה שהתפללתי כבר להיות יהודייה אמיתית.

המשך בשבוע הבא.

המייל של טליה צימברג (לנשים בלבד) - talyatzimberg@gmail.com