שבילי האמונה: "הביאו לי עוד מעט ייסורים!", הזדעק האיש

הייסורים מצילים אותנו מן הדין המתקיים בשמים לאחר המוות. בכך הם מונעים מהנשמה לעבור את המירוק בעולם הבא, ומזכים אותה להכנס מיד לגן עדן ולהתענג בתענוג האמתי.

ה"חפץ חיים" זצ"ל אומר: "בשעה שאדם נפטר והנשמה עולה למעלה, שוקלין את זכויותיו וחובותיו, אולם הייסורים מכריעים את הכף לזכות, שכן על ידי ייסורים נתכפרו לו לאדם הרבה מעוונותיו והוא נשאר בחזקת צדיק, והוא שמח ומודה לה' על כל מה שעבר לו." (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, חומות הדת)

מסופר על הגאון מוילנא שמסר שיעור לתלמידיו והאריך בענין גן עדן וגיהנום. אחד התלמידים, מרוב פחד מעונשי הגיהנום, חלה ונפל למשכב. סיפרו לרבו, הגאון מוילנא, ובא לבקרו. אמר לו: כל מה שאמרתי על גן עדן וגיהנום – הכל נכון. אולם דבר אחד שכחתי לומר לכם: עד כמה הייסורים בעולם הזה מכפרים על כל מיני עברות...

יצחק אבינו ביקש ייסורים כדי להנצל מהדין בעולם הבא. וכך אומר ה"חפץ חיים" בספרו שם עולם:

"הנה במדרש שנינו שיצחק אבינו, שהכיר היטב כמה נוראה היא מידת הדין לעתיד לבוא, תבע ייסורים. ותשובת הקב"ה לתביעה זו היתה: 'חייך, דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות'."

יצחק אבינו ידע מה קשה הוא הדין למעלה, ולכן ביקש מה' ייסורים, והבקשה הזאת מצאה חן בעיני ה' והוא גרם לו שלא יראה טוב בעיניו. (כמובן, בקשה כזו יכול רק צדיק כיצחק אבינו לבקש, כי ידע שיעמוד בנסיון.)

ומוסיף ה"חפץ חיים": "שמעתי מזקן איש אמונים ששמע מעצמו מהרה"ג ר' יעקב משה ז"ל שאמר בשם זקנו הגר"א ז"ל [הגאון מוילנא], שאלמלי היסורין לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה העולם [דהיינו, בעולם הבא]."

סיפר הגאון ר' שבתי יודלביץ זצ"ל:

מעשה באדם שהיה למוד בייסורים ומכאובים שונים. מחלות פקדוהו ואת אנשי ביתו. פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו בימי חייו. יום אחד אמר לאשתו, שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל כדי לשאול כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו, ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש ע"י הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התיישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה.

והנה בחלומו הוא רואה את עצמו מגיע לשמים, ורואה לפניו דרך שוממה, אף נפש אחת לא נראתה באופק. דממה מוחלטת שררה במקום. אט אט החל צועד במעלה הדרך. לפתע שמע מאחוריו קול רעש גדול הולך ומתקרב אליו והנה עוקפת אותו מרכבה גדולה מלאה מלאכים צחורים כשלג. המרכבה חלפה במהירות ונעלמה באופק. שוב דמם המקום והאיש המשיך בדרכו. אחר כך חלפה על פניו עוד מרכבה כראשונה, ובעקבותיה מרכבות רבות, כולן מלאות מלאכים לבנים, חלקם גדולים ועצומים וחלקם קטנים וצנומים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה. הדבר עורר את סקרנותו: הוא החיש את צעדיו, עד אשר הגיע לכיכר רחבת ידיים, ושם מצא את כל המרכבות חונות. המלאכים שירדו מהן פנו לעבר מאזנים ענקיות שעמדו במרכז הכיכר והחלו לעלות עליהן.

האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו, שכאן הוא בית הדין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם. המלאכים העולים על המאזנים נוצרו מהמצוות ומהעברות שעשה האדם בימי חייו. כאשר מקיים אדם מצוה בשלמות, נברא מלאך לבן גדול וכבד משקל, אך כאשר אין המצוה נעשית בשלמות, נברא מלאך פגום, חסר איברים או דק וצנום. הוא הדין לגבי המלאכים הנוצרים ממעשי העברות: אלה שנבראו מעברות שנעשו בכוונה תחילה או מתוך הנאה, היו גדולים וכבדים. לעומתם, המלאכים שנבראו ממעשי עברה בשוגג או בהרגשת אונס, היו צנומים ודקים.

לאחר ששמע את דברי ההסבר פנה לעבר המרכבות, ואכן ראה שעל כל אחת מהן יש שלט שעליו כתוב שם של מצוה או של עברה. על המרכבות שבהן היו המלאכים הלבנים היו כתוב: תלמוד תורה, תפילה, כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, שמירת שבת ועוד. על המרכבות של המלאכים השחורים היו שלטים שנשאו שמות עברות כגון: ביטול תורה, לשון הרע, חילול שבת, גזל, קנאה ועוד.

בינתיים היו המאזנים הולכים ומתמלאים במלאכים לבנים מצד אחד, ובשחורים מצד שני. בעוד הם מטפסים ועולים על המאזנים, התענין האיש לדעת מי הוא האדם הנידון במשפט זה. כאשר השיבו לו שהוא עצמו נידון במשפט, נדהם ונחרד לראות כי כמעט כל המלאכים כבר ניצבים על המאזניים, וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד.

והנה הכרוז מכריז ושואל: האם נשארו עוד מלאכים? התשובה היא: לא! ושוב שואל הכרוז, אולי סבל היהודי ייסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות?

מיד מופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח הייסורים שסבל, וכנגד כל מלאך של ייסורים הורידו מהמאזניים כמה מלאכים שחורים, שכן ייסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו.

כעת רווח לו מעט, כאשר ראה שמשקלם של השחורים הולך ויורד וכפות המאזנים כמעט השתוו זו לזו. כאשר תמו גם מלאכי הייסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העברות, והבין האיש כי מצבו בכי רע. הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק הדין, והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: הבו לי עוד קצת ייסורים!!!

מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו, ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה, חשו לעברו ושאלוהו: מה קרה? רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. הרבנית קראה אחריו: הרי רצית לדבר עם הרב, השיב לה: כבר אין צורך, קיבלתי משמים את התשובה המתאימה.

(ילקוט לקח טוב עמ' רנא)

לאור דברים אלו נודה על אותם ייסורים המצילים אותנו מגיהנום ומביאים אותנו לגן עדן, והרי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. אם ייסורים מכפרים ומביאים לחיי עולם הבא – הייסורים הם לטובה, כי מוטב לסבול בעולם הזה ולחסוך לנו מייסורי עולם הבא. רשע שלא סבל בחייו עליו לדאוג, כי הקב"ה – "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י), ומפרש רש"י: "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא."

בגמרא יבמות מסופר כי לאחר שאחד האמוראים ששמו אבדן נענש על חטא קל שחטא בעונש גדול אמר רב נחמן בר יצחק: "בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא" (יבמות קה, ב). כלומר, ברוך ה' אשר העניש את אבדן בעולם הזה. כי כל ייסורי העולם הזה אינם שקולים כנגד עונש בעולם הנצח.

איננו מבקשים ייסורים: "אל תביאני לידי נסיון", אך אם חלילה הגיעו לנו הייסורים, נזכור כי לעומת הייסורים בעולם הבא, הייסורים בעולם הזה קלים בהרבה, ולכן אל לנו להתלונן.

סיפר הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל:

מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דוי והיה מתייסר בייסורים קשים, ומחובר למכשירים שונים שרק על ידיהם עדיין נשאר בחיים. הרופא המטפל בו, בראותו את גודל ייסוריו הרבים, החליט שכיון שאין סיכויים לרפאותו, אם כן למה לו חיים, והסיר מן החולה את כל המכשירים שהיה מחובר אליהם (אין צורך לומר שמבחינה הלכתית זהו איסור גמור ושקול לשפיכות דמים) ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו.

כעבור ימים מספר נתגלה החולה אל הרופא בחלום ואמר לו: המצב היה שנותרו לו לחיות עוד ארבעה ימים על ידי המכשירים, ולסבול עוד ייסורים קשים, ואז היה נכנס ישר לגן עדן זך ונקי אחר שהתמרק בייסוריו, ואילו עכשיו שהרופא הסיר ממנו את המכשירים וגרם בכך שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו הייסורים של ארבעה ימים אלו ואינו יודע כמה זמן יקח עד שיתמרק משארית עוונותיו (כידוע שייסורים בעולם הזה ממרקים בהרבה יותר מאשר ייסורי גיהנום, זו ה'פריוויליגיה' שהקב"ה נותן לנו בעולם הזה). הרופא נתעורר משנתו מזועזע כולו מחלום זה, עד שהפך לבעל תשובה מחרדת הדין! (לשכנו תדרשו, ח"א, שיא)

אם נבין עד כמה הייסורים מיטיבים אתנו, על ידי כך שהם מכפרים כאן על עוונותינו ומביאים אותנו נקיים לעולם הבא – לא נתמוטט מהייסורים, כי נבין לפחות שיש להם מטרה ותפקיד.

ייסורים המכפרים על העוונות אלו הם ייסורים של אהבה. משום שהם מביאים אותנו להיות רצויים לפני ה'.

"רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל זמן שאדם שרוי בשלוה, אין מתכפרין לו מעוונותיו כלום. ועל ידי יסורין הוא מתרצה לפני המקום ברוך הוא. ונאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'." (ספרי, דברים ואתחנן ו, ה)

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן