שבילי האמונה: לפעמים מה שנראה רע הוא הכי טוב

לפעמים קורה לנו משהו שנראה לנו כל כך רע, אבל עלינו לדעת שלפעמים באה עלינו צרה כדי להצילנו מצרה גדולה יותר. כפי שנאמר במסכת נידה: "דרש רבי יוסי הגלילי מאי דכתיב 'אודך ה' כי אָנַפְתָּ בי ישֹב אַפְּךָ וְּתַנֲחֵמִני' (ישעיהו יב, א) [הנביא מודה לה' על שכעס עליו, כי לאחר מכן ינחמהו] במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה. ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר 'ישוב אפך ותנחמני'." (נדה לא, א)

הגמרא מספרת לנו על שני אנשים שיצאו לסחור בחו"ל. הם שמו פעמיהם לעבר האניה, בדרך נכנס לאחד מהם קוץ, ורק לאחר שבוע של טיפולים רפואיים הוא החל להתאושש ולהזיז את רגלו הפגועה. כמובן, האניה כבר הפליגה בלעדיו והוא ישב ממרר בבכי על מר גורלו, על רגלו הפגועה, על אותם עסקים גדולים שהוא היה יכול לעשות, ועל כל הסחורה הרבה שברשותו שעכשיו כבר אין לה ערך, ומה יהיה עם פרנסתו ופרנסת בני ביתו? לאחר מספר ימים הגיעה לעיר הודעה כי האניה שבה הפליג חברו ובה הוא היה אמור להפליג בעצמו, טבעה בלב ים ללא כל ניצולים. או אז הוא פתח בהלל והודאה לה' יתברך על שזימן לו את הפגיעה ברגלו, שבזכותה ניצלו חייו!

לפעמים משהו נראה לנו הכי רע והשאלות צצות: למה ומדוע? ואז משהו מאיר את המציאות ואנו נוכחים לראות איך השלילה הפכה לחיוב, החיסרון הפך ליתרון והכאב לישועה.

שואלים צדיקים: למה ה' הפך את קללות בלעם לברכות? ה' היה יכול לסתום את פיו ולמנוע ממנו לקלל, למה אנו זקוקים לברכות שלו? אלא שה' רצה ללמד אותנו שמה שנראה בעינינו כקללות, יתברר לנו אחר כך שהוא בעצם ברכות.

לפני כמה שנים היו שטפונות קשים מאד בעיר אשקלון וארעו נזקים חמורים לתשתיות. אך מה שקרה בהמשך הדהים את כולם: בעקבות ההצפות התמוטטה הקרקע והתגלתה רשת מנהרות של החמאס שתוכננה כדי להוציא לפועל פיגועים בשטח ישראל. הנזק הגדול היה להצלה גדולה. והסיפורים האלו רבים.

משפחה יהודית באנגליה נסעה אל שדה התעופה, והנה במשך הנסיעה קרו כל מיני עיכובים משונים: פתאום השתחרר גלגל מהמכונית, והיה צורך לעצור ולתקנו, וכששבו לנסוע, תפסה משאית גדולה את הנתיב באין דרך לעקוף. אחר כך עצר שוטר את הרכב וביקש את הרשיונות והנהג לא מצא אותם. הוא התחנן לשוטר: אני מסיע משפחה לשדה תעופה, אני מאחר, אנא שחרר אותי לדרכי, אבל לשוטר לא אכפת, יש לו זמן והוא רושם דו"ח בשקט... עד שהנהג מצא את הרשיונות, וכך עיכוב אחר עיכוב. הם איחרו את הטיסה ממש בדקות ספורות. כמובן, הם כעסו מאד על הנהג, והוא התנצל מאוד והבטיח לארגן להם טיסה בשעה מאוחרת יותר. ואכן אחר השתדלות בשדה התעופה יכלו לעלות על המטוס הבא. אחרי שהענין סודר פנה הנהג לנסוע חזרה ללונדון, והפעיל את הרדיו כדי לשמוע חדשות. והנה לחרדתו הוא שומע שהמטוס שהם היו אמורים לטוס בו התרסק. מיד נסע לבית שממנו לקח את המשפחה, שם כבר ישבו כולם אבלים ובוכיים, ובישר להם שבחסדי ה' המשפחה ניצלה.

הסיפור הבא מעביר את המסר הזה בחדות, איך במצב קשה וקודר, בשפל המדרגה, זכה אדם לראות את הטובה שבתוך הרעה.

נפטר לאחרונה יהודי שהיה ניצול שואה. הוא עבר את כל תקופת השואה במחנה ברגן-בלזן, מלבד אסירים יהודיים היו שם גם שבויי מלחמה רוסיים שנהנו מיחס משופר.

יום אחד לפני השחרור, עברו הנאצים ימ"ש במשאית גדושה בלחמניות חמות, הם עברו בין המחנות והכריזו כל מי שרוצה יעמוד עכשיו בתור לקבל עכשיו לחמניה.

הרי לא ניתן לתאר איזה רעב היה שם. לא של יום ולא של יומיים. רעב של כל שנות המלחמה. רעב כזה שאדם היה מוכן לתת את כל אשר לו בעבור לחמניה אחת! כמובן, כל הניצולים עמדו בתור לקבל לחמניה.

גם אותו אדם מחכה בתור והנה הוא רואה שנותרו רק שש לחמניות, והוא השישי. החייל הנאצי מושיט לו את הלחמניה, ואז מוציא ארגז חדש של לחמניות טריות. לפני שהנאצי מתרומם שוב הוא מתלבט אם לומר שהוא הבא בתור, וכך יזכה בלחמניה נוספת. אמנם אם הנאצי יזהה אותו, חייו בסכנה. אבל כאמור, מה לא עושים בשביל לחמניה במצב הזה.

הנאצי מרים את הארגז השני והיהודי בינתיים מחביא את הלחמניה הראשונה מאחורי גבו, מושיט את ידו ומקבל לחמניה נוספת. לא ניתן לתאר את אושרו. יש לו שתי לחמניות!!

הוא הולך מהר לצריף לאכול את הארוחה שלו, אולם, ברגע שהוא מתקרב לצריף הוא מרגיש יד מונחת על הכתף ומישהו אומר לו בגסות: "ראינו אותך!"

הוא מסתובב אחורה ורואה את אחד השבויים הרוסיים במחנה. הרוסי אומר לו: "תביא את הלחמניות!" הוא מסרב: "מה פתאום? תחכה בתור כמוני ותקבל!", הרוסי שרק, ואז התקרבו אליו שני שבויים נוספים, חבריו של הרוסי, הם תפסו אותו, הכניסו אותו לצריף, הכו אותו מכות רצח עד שהיו בטוחים שהוא מת, ולקחו את השלל בשמחה.

אותו יהודי שכב שם שבור לרסיסים, ושאל בלבו מתוך ערפול חושים: "רבונו של עולם! למה אתה עושה לי את זה? מחר אני יכול להשתחרר! למה אתה עושה לי את זה? דוקא עכשיו בסופה של כל התופת שכבר עברתי, אחר כל הסבל הבלתי נתפס שעבר עלי, דוקא עכשיו למות ברעב?"

ואז איבד הכרה ונרדם. אחר כמה שעות הוא פוקח את העיניים אל שמש מסנוורת, לא מבין מה קורה כאן. הרי אם יש שמש והוא לא הגיע למסדר, הנאצים כבר היו באים להרוג אותו. מי שלא קם למסדר כבר לא יקום לעולם... הוא קם בשארית כוחותיו, כל גופו דואב וחורק – והנה כל המחנה גופות גופות. הבין הוא שהלחמניות היו מורעלות...

 פונה הוא לבורא יתברך ואומר לו: טאטע, תודה על המכות שנתת לי...

ולא רק בהצלת חיים. לפעמים ה' מונע מאתנו לעבור צער מסוים, דרך צער קטן יותר שהוא מזמן לנו.

סיפר אדם שהוא נסע לחיפה לפגישות עסקים, אולם שכח במונית את התיק עם כל המסמכים. רצה לבטל את הפגישות וראה שגם הפלאפון נשאר שם. ביקש ממישהו ברחוב פלאפון והתקשר לאשתו שתבטל את כל הפגישות. בזבז יום שלם בחיפושים אחרי המונית ובסוף היום מצא את המונית עם התיק והפלאפון. הוא חשב לעצמו במרמור: איזה יום יעיל ומלא הספקים היה יכול להיות לי, אם לא השכחה הקטנה הזו.

ואז הוא שומע ההודעות בתא הקולי: "תתקשר מהר לרבי של הבן שלך. דחוף דחוף". ואחר כך: "למה אתה לא עונה? אנחנו בטיול, הבן שלך נעלם, תחזור מהר. לא רוצים להדאיג את אשתך. לא אמרנו לה דבר".

הודעה שלישית: "עדיין מחפשים, הזמנו כבר משטרה וצוות חילוץ. למה אתה לא עונה?".

הודעה רביעית: "מצאו את הילד על עץ, לוקחים אותו לבית חולים לבדוק מה אתו, תחזור דחוף".

הודעה חמישית: "חוזרים כבר מבית החולים. הכל בסדר...".

אם לא היה שוכח את הפלאפון – איזה יום היה לו? מלא בדאגות ופחדים. הקב"ה חסך לו את כל זה ודאג לבן שלו שיהיה בידיים טובות של הצוות המסור. והוא עצמו שמע על הכל רק כשכבר הכל הסתדר, כי ה' החליט שמגיעה לו רק מנה מסוימת של צער ולא כל הסיפור...

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן