קבלתי "תרופה" כפולה: סיפורה של שולמית, בעלת הפרעת קשב וריכוז

נולדתי בת שניה למשפחה בת שלוש בנות. אני זוכרת את עצמי כילדה עירנית, תוססת, חברה'מנית, ומעיזה. היו לי כשרונות בתחומים שונים, ותקופת הילדות מצטיירת בעיני כתקופה נחמדה ונעימה. הייתי ילדה רגילה כמו שאר חברותי, והיו לי חברות טובות.

כשעליתי לבית הספר לכתה א', התחיל להיות לי קשה, ובהמשך אפילו קשה מאד. היה לי קשה לשבת הרבה זמן. קשה לשמוע את המורה כל הזמן, והאמת, שלא הבנתי מה היא אומרת. המילים שלה כאילו לא נכנסו לי לאוזן. היה לי קשה לקרוא הרבה. קשה לכתוב הרבה. הרגשתי שאני 'חייבת' לקום, לדבר, לעשות משהו שונה מדי פעם. כמעט תמיד לא מצאתי בילקוט את הספרים והמחברות לפי 'המערכת'. הייתי חוזרת הביתה עצובה. הילדות הפסיקו לשחק איתי. קראו לי 'עצלנית'.

ואבא ואמא? הם לא האמינו למה שסיפרתי. הם אמרו שהם מכירים את שולמית הכשרונית שלהם, החברותית, הנחמדה והתוססת. הם הרגיעו ועודדו אותי שאולי זה לא כל כך נורא כמו שסיפרתי, שלוקח זמן להתרגל למסגרת של בית הספר,  ש'כל ההתחלות קשות' ובהמשך יהיה יותר קל.

אחרי כל שיחה עם הורי הייתי מרגישה טוב יותר. ביטחון וחוזק מילאו אותי, ויצאתי מעודדת ומחוזקת, כשננסך בי כח חדש ללימודי המחרת.

אבל למחרת בבית הספר... הקשיים שוב באים. שוב הערות... ושוב החברות... ושוב העצבות היורדת עלי.

ובבית? שוב אבא ואמא מעודדים, מחזקים, ובעיקר, מבינים אותי. שוב הרגשתי שיש לי כח ללימודים של מחר.

וכך זה נמשך. יום ועוד יום. שבוע ועוד שבוע. חודש ועוד חודש. שנה ועוד שנה. ביחד עם הורי ניסינו כל מיני דרכים לעקוף את הקשיים, וראה זה פלא, התקדמתי. לאט לאט התקדמתי עד שסיימתי את ה'יסודי' ואחר כך גם את ה'תיכון'.

תכננתי להמשיך ב'סמינר' והלכתי למבחני קבלה. נכשלתי בהם. המורה קראה לי ושוחחנו על התוצאות. היא התפלאה על שנכשלתי. תוך כדי שיחתנו עלו קשיי הלימודים שלי. המורה שאלה, בררה, בדקה, ואמרה לי שזה מזכיר לה קושי ב'קשב וריכוז'.

 המורה התפלאה מאד ושאלה אותי האם טופלתי? אמרתי שלא.

האם אני נוטלת תרופות? ועניתי: לא.

האם אובחנתי? שוב עניתי בשלילה.

 האם הורי יודעים איך לטפל בקשיים? עניתי לה שכנראה הם יודעים כי אין אפשרות אחרת להסביר איך שרדתי עד סוף התיכון. סיפרתי לה על השיחות בבית, על האוזן והלב הקשובים, על התמיכה שקיבלתי, ועל העידוד ש'אני יכולה להתמודד' וש'אני חזקה', וכנראה זה מה שחיזק אותי.

המורה יעצה לי בכל זאת ללכת לאבחון, ואם יהיה צורך, שגם אבצע טיפול. עשיתי כדבריה, ואכן הרופא המליץ שאטול תרופה, וכך עשיתי.

סיימתי את לימודי בסמינר בהצלחה, ואני מרגישה שזכיתי ל'תרופה' כפולה: גם העידוד מבית, וגם התרופה מבחוץ.

המאמר נלקח מתוך הספר – "ADHD אפשר להתמודד", מאת אברהם קלברמן. לרכישת הספר בהידברות שופס הקליקו כאן.

למאמרים ותכנים נוספים בנושאי בעיות קשב וריכוז הקליקו כאן.