שבעת האושפיזין אומרים תיקון חצות עם עטרת ראשנו רבי דוד אביחצירא הי"ד

אחר פטירתו הטראגית של אדוננו עטרת ראשנו רבנו דוד אביחצירא הי"ד, שנהרג על קידוש ה' ביום שבת קודש בידי זדים אכזרים ערלים בני בליעל ימח שמם וזכרם, לפני קהל עדתו בככר העיר ברִיסַאנִי שבמרוקו. מרבית הימים, היה אחיו הבבא סאלי יושב בשקו ובתעניתו ומרבה לבכות את מות הקדושים של אחיו. בשבוע שבו חל יום פטירתו, הנהיג בבא סאלי בעצמו לשבת ב"תענית הפסקה" ממוצאי שבת ועד ליל שבת, אחר שסעד סעודה רביעית בשיירי חלה מסעודות שבת הטבולים בתה. ("אביר יעקב" עמודים 272, 327. ועיין בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" בענין סעודה רביעית בתענית הפסקה.)

היה זה בשנת תרפ"ז, באותו שבוע שחל בו יום פטירתו, ובבא סאלי העסוק בעבודת הקודש התעייף ותרדמה נפלה עליו ויחלום חלום. והנה בחלומו רואה בבא סאלי את עצמו, כשהוא יורד לטבול במקוה הסמוך לבית המדרש שהקים מרן אביר יעקב זיע"א אשר בתאפיללת. ובעלותו מבית הטבילה, נגלו לנגד עיניו מראות אלוקים.

והנה במראה: נפתחו השמים וירדה מנורת אש גדולה המאירה באור יקרות שלא מהעולם הזה, וכרוז נשמע כשהוא מכריז ואומר: "זו נשמת אברהם אבינו עליו השלום". לאחר מכן ירדה מנורה נוספת והכריז הכרוז: "זו נשמת יצחק אבינו עליו השלום". בשלישית, הכריז הכרוז: "זו נשמת יעקב אבינו עליו השלום", וברביעית "זו נשמת משה רבנו עליו השלום". בחמישית "זו נשמת אהרן הכהן עליו השלום", בשישית "זו נשמת יוסף הצדיק עליו השלום", ובשביעית "זו נשמת דוד המלך עליו השלום"... נשמותיהם של שבעת הרועים ירדו מן השמים בדמות מנורות אש בוהקות, ונבלעו בפתח בית מדרשו של מרן אביר יעקב זיע"א.

בעודו תוהה ומשתומם למול המחזה הנורא הזה, נשמע הכרוז שנית כשהוא מכריז ואומר: "זו נשמת רבי דוד אביחצירא עליו השלום"... וכשמוע הבבא סאלי זיע"א את שמו של אחיו הקדוש, אזר אומץ ועמד ליד פתח בית המדרש, כדי להתראות עמו ולפוגשו. כשהגיע אל הפתח, ראהו בדמותו המאירה כבחיי חיותו וביקש להיכנס יחד עמו אל ההיכל, מקום בו שרויים נשמותיהם של שבעת רועי עמנו. עצר רבנו בעדו ויאמר לו כדברים הללו: "אינך יכול להכנס עמי לכאן, יען אתה שרוי עדיין בעולם החיים... אנו מגיעים מעולם האמת, וכאן הוא פתחו של גן עדן התחתון... יחד עם האבות הקדושים ירדתי לכאן, כדי לערוך תיקון חצות ולעורר רחמי עליון על השכינה השרויה עם כנסת ישראל בגלות... אינך רשאי להיכנס עימנו, אך הנני מתיר לך לשבת בסמוך לפתח ולומר עמנו תיקון חצות".

בטרם נכנס עטרת ראשנו אל היכל הקודש, הוסיף לומר לו עוד: "דע לך אחי, כי יש לי צער גדול מכך שאתה מוסיף להתאבל על פטירתי ועל אופן הסתלקותי מהעולם הזה לשמי מעל. הלוא כל הצער שהיה לי ברגע ההסתלקות, לא ארך יותר משניה אחת ותיכף העלוני למחיצתי בעולמות העליונים, למקום שאיני יכול לפרט לך גודל מעלתו ועוצם התענוג שאני שרוי בו... ברם, כסימן לגודל מעלתי תוכל ליטול מהעובדה, שרק אני הורשיתי לבוא עם שבעת הרועים לגן עדן התחתון ולהצטרף אליהם באמירת תיקון חצות... לכן, אם ברצונך לגרום לי נחת וקורת רוח, הפסק להצטער עלי ולנהוג אחרי מנהגי אבלות!" נישק בבא סאלי זיע"א לידי רבנו, אשר מיהר להסתלק מנגד עיניו ולהיכנס אל הקודש. ואילו הוא נותר לשבת מחוץ לבית המדרש ואמר יחד עימם תיקון חצות. לאחר מכן התעורר משנתו ויזכור את כל דברי החלום לפרטי פרטיו.

לאחר תפילת שחרית, הפך מרן בבא סאלי זיע"א מספדו למחול וערך "התרת נדרים" למנהגי האבלות שקיבל עליו. לחבריו הצדיקים, סיפר את דבר החלום וקבעו את אותו היום ביניהם ליום משתה ושמחה לכבוד נשמת רבנו, אשר נתעלה בכתר שם טוב בזה ובבא. מיני אז ועד שנתו האחרונה, כחמישים וחמש שנים, היה יום י"ד כסלו נחוג בבית בבא סאלי זיע"א בהילולא רבתי, במשתה ושמחה, בהעלאת זכרונות ובסיפור עובדות קודש, מדרכי הנהגותיו וגדרי קדושתו של עטרת ראשנו זיע"א. ("אביר יעקב" עמוד 282)