"’וחי בהם’ – עכשיו תחיה פשוט בשביל לחיות"

סיפור חזק ששמעתי מחדד את המסר עד כמה חשוב כל רגע של יהודי גם אם הוא חולה מאד וכבר לא במצב שהוא יכול לקיים חלק מהמצוות בפועל, ואפילו במצב שהוא למשל בתרדמת ולא יכול לקיים שום מצוות, אם כל חייו הוא עבד את ה' ועכשיו לא עושה זאת בגלל אונס, נחשב הדבר כאילו הוא עובד את ה', ולכן כל רגע מחייו גם אם בגלל ייסוריו לא יכול לעשות כלום כביכול – שווה לאין שיעור:

כשחלה רבי יהודה צדקה זצ"ל את חוליו האחרון, התפלל רבי בן ציון אבא-שאול מאוד מאוד על רפואתו. היה שם רב אחד, והוא שאל את רבי בן ציון למה כל כך הפציר בתפילה, הרי רבי יהודה צדקה כבר ישיש שהקים ישיבה מפוארת, העמיד דורות שלמים ועוד ועוד, וכעת הוא גם כל כך סובל, למה להתפלל ולהאריך את סבלו? ענהו רבי בן ציון, שיש לכך שתי תשובות:

הסיבה הראשונה והעיקרית שמתפללים לרפואתו של אדם גדול היא, שהדור זקוק לו כל כך וכל רגע של חיים שלו הוא הגנה לדור, לכן מתפללים כל כך לרפואתו על אף שהוא כבר בגיל מבוגר מאד ולפעמים אפילו סובל.

סיבה שניה נוגעת לחולה עצמו. אדם שכל חייו עבד את בוראו בכל כוחותיו, גם כשהוא שוכב על ערש דווי ולא יכול אפילו להתפלל, מחשיבים לו זאת כאילו הוא עושה את עבודת השם שלו כרגיל, כי מי שרוצה לקיים מצוה ונאנס ולא עשאה, נחשב לו כמי שעשאה.

ואמר אותו רב שסיפר את המעשה: התשובה השניה של הרב בן ציון עמוקה מני ים, ולומדים ממנה שגם כשיש קשיים ונסיונות שמונעים מהאדם למלא את תפקידו בעולם כפי שהיה רוצה, הוא אינו צריך ליפול ברוחו, מכיוון שמחשיבים לו את הזמן הזה שבו הוא עובר את הייסורים הללו ובגללם לא מסוגל לקיים מצוות, לזמן איכות, כאילו למד תורה וקיים מצוות.

כמה שווה רגע של כל יהודי! גם אם הוא במצב שהוא חולה חלילה ולא יכול לקיים את כל המצוות, לה' יש כל כך נחת רוח מכל רגע שבחייו של יהודי – עד כדי שהוא מחשיב לאותו אדם כאילו הוא קיים תורה ומצוות מעצם החיים עצמם.

הבנת חשיבות רגע של יהודי – תביא לקיום "וחי בהם"

ההבנה כמה חשוב כל רגע בחייו של היהודי תביא לקיום של "וחי בהם" לשמה – חיים למען ה' שחפץ בכל רגע מחייו של היהודי, חיים במטרה לעשות נחת רוח לה' שכל כך מיטיב אתנו, והוא מצפה לראות את הנחת מאתנו בכל רגע, ובמיוחד כשהולכים אנו בדרכו ועושים רצונו.

מספר הרב טאובר שליט"א על אביו החשוב:

אבי זצ"ל היה איש חי ורב פעלים לתורה ולתעודה. בערוב ימיו, נבצר ממנו מפאת מחלתו לעסוק בכל אותן פעולות רוחניות שהיה רגיל לעסוק בהן, גם הלימוד והתפילה היו קשים לו. וכך הוא מצא את עצמו מרותק לכסא גלגלים ומוגבל. בכל פעם שהייתי עולה לבקר, היה עלי למצוא דברים שיעודדו את רוחו. דברים אלו היו חייבים להיות דברים של טעם, שכן יהודי ת"ח היה, ובדברים של מה בכך אי אפשר היה להשיב את רוחו.

באחת הפעמים שעליתי לבקרו חיפשתי הרבה וחשבתי מה אוכל לומר לו כדי לחזק את רוחו. והנה, בס"ד נתן ה' דברים בפי, שאכן חיזקו אותו מאוד.

וכך אמרתי לו: "אבא, הקב"ה סידר אותך מצוין!"

הוא היה מופתע לשמע דברי.

המשכתי ואמרתי: "אבא, מה היא המצוה החשובה ביותר מכל תרי"ג מצוות?".

אבא הרהר מעט והשיב: "אין ספק כי מצות 'וחי בהם' היא המצוה החשובה ביותר בתורה."

המשכתי בדברי ואמרתי: "את כל מצוות התורה צריך לקיים לשמה. והנה, מתי קיימת אבא את מצות 'וחי בהם' לשמה? תמיד חיית כדי ללמוד, כדי להתפלל, כדי לעשות חסד, כדי לפעול למען היהדות. והנה, ה' יתברך רצה לזכות אותך שתוכל לקיים גם מצוה זו של 'וחי בהם' לשמה. למען מטרה זו הוא הושיב אותך בכסא גלגלים, וכאילו ה' יתברך אומר: 'אינני רוצה שתעסוק במאומה, תחיה רק עבורי. אני רוצה אותך חי. יהיו אלו חיים לשמה – נטו "וחי בהם".'"

פניו של אבא נהרו והוא אמר לי: "אמרת טוב!" לאחר מכן הוא חזר על דברי פעמים רבות.

רגע של יהודי, למרות שהוא חולף כביכול ללא מעש ולכאורה עם פחות עשיה של מצוות (כמובן אפשר לקיים מצוות מסוימות במחשבה ולהידבק באהבת ה'), חשובים הם לפני הקב"ה, עד כי הוא מוכן לתת עבורם את כל העולם. אין לנו כל השגה בענין נשגב זה.

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס, לחץ כאן